"הגרעין הטורקי" - ראיון עם איציק אשל
ראיון זה הוא הראשון בסדרת ראיונות מתוכננת,לרגל שנת ה-55, (מלפני עשר שנים) עם נציגי הגרעינים השונים, מהראשון ועד האחרון, שמרכיבים את קיבוץ גזית. חשבנו שיהיה זה נכון לשרטט את דרכה של גזית דרך סידרת ראיונות תוך הצגת דרכו של המרואיין בגזית. חשבנו כי "כל המספר ביציאת מצריים הרי זה משובח..." , וגם שאפשר לגשת לאותם נושאים מזווית יותר אישית.
הבחירה באיציק אשל לא היתה קשה, כי הוא נציג היחידי, שנשאר בקיבוץ מ"הגרעין הטורקי", שמנה 60 חברים.
איציק, ספר לי על תחילתו של הגרעין הטורקי
אנחנו עלינו לארץ במסגרת עליית הנוער, ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כולנו היינו מטורקיה, ילדים בני 13 – 15, נוסעים ברכבת לא"י, ללא הורים. 17 מתוכנו היינו בני אותו ב"ס, מאותה עיר (אדריאנופול). בארץ חילקו אותנו לשני קיבוצים: גן-שמואל ושער הגולן. חלק מהזמן עבדנו וחלק מהזמן למדנו. בשנת 1945, התנועה הקימה משתי הקבוצות, גרעין אחד, צירפה אליו עוד כמה בודדים (ביניהם מוגרבי שעלה מלבנון, לימים חבר קיבוץ גזית), וייעדה אותו להתיישבות חדשה בנגב. בינתיים ריכזו אותנו, בחדרה, עם עוד קבוצות שהיו מיועדות להתיישבות. הקבוצה התחלקה למשלחות עבודה בכל קצווי הארץ (בית אלפא, להבות הבשן), החזיקה מפעל לייצור בלוקים ומיטות ברזל, וכן חבריה עבדו כשכירים בפרדסים, בחברת חשמל ובמקורות.
עם פרוץ הקרבות במלחמת השחרור, הגרעין רצה להתגייס כולו לפלמ"ח, אך חזן ויערי התנגדו, מחשש שהגרעין יתפרק ולא יחזור לתנועה הקיבוצית, בתום השרות. במקום זה גייסו "אחוזים" מהגרעין. אחד מאתנו, צביקה כהן, נפל במלחמה על פריצת הדרך לירושלים.
" בהפוגה הראשונה" (יוני – יולי 1948), עלתה משלחת מתוכנו לטירה (השאר נשארו בחדרה). לפנינו כבר הספיקו לשבת שם קבוצות שהלכו להתיישבות ברמת –צבי, ובעין-דור.
בטירה גרנו שלוש שנים, והתנאים היו תת-אנושיים, מבחינה בריאותית, תזונתית ועוד. מים זורמים היו רק בחלק משעות היום, והדבר גרם למחלות קשות. החדרים היו מלאים חולדות (גרנו באוהלים, בחושות ערביות, ומעט צריפים. רופאים לא הגיעו, ואת היולדות לקחנו בטרקטור, עם מזרון כריפוד. לאחר זמן נתנו לנו צריף בבי"ח בעפולה, בו היו משכנים את היולדת, שלושה שבועות לפני הלידה. כניסה להריון הייתה אסורה,עד לגמר בניין בית התינוקות. באותו לילה פישקה צלצל בפעמון (המכנס את החברים לשיחה), והודיע שהאיסור בוטל.
אל תחשוב שהיינו כל הזמן בדיכאון – היו מסיבות, הייתה שירה וריקודים, והיו לא מעט זוגות.
מדוע הגרעין הטורקי עזב את הקיבוץ?
היו מספר סיבות:
היו מתחים בין שתי הקבוצות שבאו מקיבוצים שונים. חברים רבים הלכו לצבא ולא שבו. אלו שהמשיכו לעבוד במפעלים של הקיבוץ מחוץ לטירה (מפעל הבלוקים, מפעל המיטות בחדרה) הקשר בינם לקיבוץ הלך ונחלש. בטירה לא היתה כמעט עבודה. מי שחלה במחלה רצינית, (למשל, "קדחת-מערות"), לא חזר לאחר שהחלים. העזיבה התרחשה על פני זמן רב.
איך הרגשת שראית את חבריך עוזבים את גזית ואתה נשאר יחידי? האם אתה שומר על קשר איתם?
הבנתי שזו דרכו של עולם ואי-אפשר לעצור את זה... זה היה תהליך שנמשך עשר שנים, זה לא קרה בשנה אחת... עם חלקם נשמרו קשרים הדוקים והם המשיכו לבקר לעיתים תכופות.
מדוע אתה החלטת להישאר בקיבוץ?
לדאבוני ולשמחתי, נשארתי בעיקר בגלל אשתי בטי. הייתה לי נטייה חזקה לחזור לגן שמואל, שם התחנכתי במשך שלוש וחצי שנים, היה לי שם גב חזק, וחיכו לי בהרבה ענפים. היו לי גם הצעות עבודה מפתות מחוץ לקיבוץ.
למה "לדאבוני?"
תמיד יש חלומות על מה היית יכול לעשות אם היית בוחר בדרך חיים אחרת.
(כאן צירפנו את בטי לשיחה) בטי, למה עצרת אותו?
אני רציתי שיהיה לנו קיבוץ משלנו, ולא נצטרף לקיבוץ קיים. אני באתי לקיבוץ מתוך אידיאולוגיה וזה מה שהכריע אצלי. ידעתי שלאיציק "רקע" טוב בגן-שמואל, אבל ככה זה בחיי נישואין, מישהו צריך לוותר – בפעם הזו זה היה איציק שוויתר.
איציק, מה עשית בקיבוץ בתחום העבודה?
עסקתי 15 שנה בנהיגה של האוטו של הקיבוץ. היה לנו כבר ב- 1949 טנדר שעסק בהובלות של אנשים ופרודוקטים. אח"כ עבדתי כחלק מצוות על בולדזור, שלוש שנים. עבדתי גם "במוסך איזורי תבור", כ-11 שנים. בתקופה זו למדתי בטכניון, אחרי העבודה, בשעות הערב, לתואר הנדסאי מכונות.
ב1979 – 1980 עברתי לעבוד בביטוח. היה לי רקע מהצבא, שם הוכשרתי למלא תפקיד של שמאי רכב. כמו-כן, למדתי במכללה לביטוח שלוש שנים. בעבודה הזו אני עובד עד היום, ויש לי ממנה הרבה סיפוק.
איך אתה מסכם 55 שנות חיים בגזית?
הקיבוץ הצליח כמעט בכל התחומים, וקודם כל בתחום הכלכלי, דבר שהקרין גם על התחום החברתי. השנים הראשונות היו קשות מאד מבחינה כלכלית וחברתית. אין לי נוסטאלגיה אל העבר...
מה אתה מאחל לקיבוץ בהמשך (על רקע תהליך "השינוי")?
לדעתי, חשוב שחברים יתפרנסו מעבודתם בקיבוץ. היום יש לא מעט אבטלה סמויה בקיבוץ, אך היא נובעת מכך, שהקיבוץ לא עשה מספיק להקמת ענפים מפרנסים. אני נגד המגמה לחפש עבודה בחוץ.
"משאבי אנוש" צריכים לחפש עבודה מתאימה לחברים בענפים הקיימים, וליזום ענפים שיתנו פרנסה.
אני נגד קיבוץ דיפרנציאלי (הכוונה לקיבוץ מופרט עם דרגת שכר שונות), ולא בגלל מניעים אישיים שלי. בקיבוץ מופרט אי-השוויון מגיע לממדים נוראיים, ודי אם נסתכל מה קורה בקיבוץ השכן שלנו.
ראיין: איתן
