קיבוץ גזית

שיחה עם חיים שורר לקראת יום השואה והגבורה

חיים שורר הוא כידוע, אחד מקבוצת ניצולי השואה שהגיעו לקיבוצנו (מגרעין טוסיה – אלטמן), בתחילת שנות ה-50, ומילא שלל תפקידים מרכזיים בקיבוצנו. שוחחנו איתו קצת על השואה, על ניצולי השואה, על בחירתו בקיבוץ ועל אמונתו בקיבוץ.

ש. חיים, במקומות רבים בספרך ובמאמריך, אתה טוען כי השואה הרסה אצלך את האמון באדם, והנה בכל זאת אתה בחרת בחיי קיבוץ, בחרת ללכת לתנועה וצורת חיים שחרתו על דיגלן אמונה באדם, איך אתה מסביר את זה?

ת. תראה אחרי המלחמה חיפשנו אמונה, חיפשנו "נעשה ונשמע" כמו שכתוב בפרק על עשרת הדיברות, כלומר עשייה משמעותית, אבל יותר מכל חיפשנו בית, חיפשנו חברותא של בני גילנו, שתפצה אותנו על שנות הנעורים שאבדו לנו, ואת כל זה מצאתי ב"קיבוץ טוסיה – אלטמן". אצלי בפרוש הייתה זו בחירה בצורת החיים הקיבוצית ובארץ ישראל, למרות שקיבלתי רמזים מהדודה בארה"ב שאני מוזמן לחיות איתם. לא רציתי להחליף גלות בגלות. עד לעלייה לארץ הקבוצה שלנו בילתה 3 שנים ביחד, נוצרו הרבה זוגות, הקבוצה התגבשה, והמשימה להקים קיבוץ קסמה לי. עזיבה מבחינתי לא הייתה אופציה. יותר מאוחר למדתי והאמנתי בתורתו של מרקס, ששירטטה תמונה של ימות המשיח. את החלק האנטישמי בתורתו לא הכרתי.

ש. חיים, אתה היית פעיל ציבור ופעיל משק וכלכלה ממש מהשנים הראשונות של ימי תחילת הקיבוץ, איך זה קרה?

ת. לא כל תפנית בחיים ניתן להסביר. יש דברים שקורים במקרה. אני הייתי בגיל 21 כשמוניתי לגזבר הקיבוץ, ולא ראיתי מימי בנק קודם לכן. אח"כ בגיל 25 הייתי מזכיר, ואח"כ הלכתי לכיוון של תפקידים כלכליים כמו מרכז משק, מנהל מפעל ועוד.

ש. כשאני קורא את דבריך לפני יוד"בתניקים מהמוסד החינוכי, ב- 1971, אני מבחין באמונה שלמה בדרכו של הקיבוץ, האם משהו השתנה אצלך בשנות ההפרטה?

ת. כן, יש הרבה נאיביות בדברי מאז. אז האמנו בעתיד הסוציאליסטי. תמיד ידעתי ואמרתי לחברי אין לנו שטר ש"נצח הקיבוץ לא ישקר". לקחנו בחשבון שזה ניסיון. אני דיברתי שם אל נוער שבאותה תקופה נשבה ע"י האידיאל של "מימוש עצמי". דברי היו תגובת נגד למגמה הזו, כי אני חשבתי שאין ביכולתו של הקולקטיב להתקיים אם יעבור לשיטה זו, של מימוש כל רצון של היחיד.

ש. מדוע לדעתך עזבו כ-75 אחוז מצעירי גזית?

ת. אין לי הסבר למה אצלנו אחוז העוזבים מבני הקיבוץ היה כל-כך גבוה. לא בכל הקיבוצים האחוז הוא כזה. אני חושב שאצלנו חלק מההסבר זאת בעיית "המימוש העצמי". היו שנים שלא היה מסלול לימודים לצעירים. אצל חלק זאת הייתה בעיית "הלינה המשותפת". היו לא מעט בנים ובנות והורים שסבלו מהשיטה הזו, ולא רצו לחזור עליה בחייהם הבוגרים עם הילדים שלהם. גם אשתי וגם בתי סבלו מאד מהשיטה הזו. למרות זאת, לדעתי, השיטה ההיא לא הייתה לגמרי פסולה, שכן היא חילקה את נטל החינוך על שני ההורים באופן יותר שיוויוני ממה שאני רואה היום, כאשר נטל ההתפרנסות מוטל על הבעל, ונטל החינוך והטיפול בילדים מוטל על האשה.

יש להוסיף לכך שהיינו עשרות שנים קיבוץ עני, שלא יכול היה להציע הרבה לחברים. הייתה התמרמרות של חברים כנגד אנשי הכלכלה המובילים בקיבוצנו. אבל בזכות זה לא נפלנו בשנות המשבר הגדול כמו קיבוצים אחרים.

ש. חיים, איך קרה ש-90 אחוז מניצולי השואה בארץ ובקיבוצנו השתקמו, בנו משפחות, היו לאנשים מפרנסים, בעלי תפקידים ויוצרים?

ת. זאת חידה שקשה להסבירה. יש האומרים שאנחנו רצינו להקים משפחות במהירות שיהיה המשך לעם היהודי ולמשפחותינו שנספו בשואה. כל זה נכון, אבל לא מסביר את העניין במלואו. כידוע ניצולי השואה הדחיקו את סיפור השואה שלהם במשך עשרות שנים. אולי זה היה חלק מדרך השיקום שלנו. לא להסתכל אחורה, לחיות את ההווה והעתיד.

רשם: איתן קליש