זכרונות ממלחמת ששת הימים (5.6.1967)

איתן קליש • 4/6/2018 כניסות

איזהו גיבור?

היום עברו 49 שנים מאז שניתאי ואני יצאנו למלחמת ששת הימים שפרצה כידוע ב-5.6.1967. שנינו שרתנו ביחד בסדיר בסיירת שריון. במלחמה ההיא כבר היינו במילואים ושרתנו ביחידות שונות. אני ידעתי שניתאי יצא מהמלחמה בסוג של דיכאון, שוחרר מהיחידה. לא נעים להודות, אבל אולי בגלל זה התרחקתי ממנו. דרכינו נפרדו לשנים רבות אני נסעתי ללימודים בחו"ל, והוא חזר לקיבוץ. בשנים האחרונות התחדש הקשר בינינו, ולקראת תאריך פרוץ המלחמה, התחלנו לשחזר את קורותינו באותה מלחמה. שאלתי אותו מה זכור לו מהמלחמה ההיא, ומה המלחמה הזו עשתה לו?

ניתאי שקע בהרהורים , אבל כאשר החל לדבר, היה ברור שהוא שיחזר לעצמו את מה שקרה לו במלחמה פעמים רבות, והוא דיבר ברהיטות כאילו הוא מקריא מן הכתב, אך מדי פעם נקטע שטף דיבורו, והרגשתי שהוא חי את אותן חוויות מחדש.

הוא פתח ואמר: " שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים עדיין העסיקו אותי שאלות שהיו קשורות לאותה מלחמה, האם התנהגתי בגבורה במלחמה הזו? ואם עברו עלי פחדים קשים במלחמה זה אומר ש"נכשלתי"? ומה זאת גבורה האם זאת התנהגות, או אולי תחושה פנימית של נכונות להקריב את עצמך? ולא פחות העסיקה אותי השאלה – האם אנחנו הקיבוצניקים ואנשי הסיירת שאמורים להיות 'מלח הארץ'שמרנו על "טוהר הנשק"?

אנחנו הקיבוצניקים כמובן שרצינו להיות גיבורים. היה ברור לנו שאנחנו הולכים ליחידות קרביות. אבל כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו גם מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.

הייתי משוחרר רק כשלושת רבעי שנה, ונקראתי בצו שמונה למלחמה. הגעתי ליחידת מילואים, סיירת שריון מסויימת של חטיבה 45, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חברים מהיחידה הסדירה שלנו. רוב האנשים נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. היה לי קשה למצוא את מקומי ביחידה החדשה שלי.

אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן והדבר הגביר את חרדותי.. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. מפקד הזחל"ם שלנו קפא על מקומו בכסא המפקד ולא היה מסוגל לתת פקודות. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. לידי נחתה פצצת מרגמה אבל לא נפצעתי.

עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול לעקוב כביכול אחר מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?

ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבשומרון. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לסגת, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.

אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף פצועים במרחק מה מהמוצב הירדני. התחילו להגיע פצועים ראשונים. הגיע מפקד טנק פצוע קל, ומפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע" כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא נמצא למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.

הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב" שחשבתי שיברח במהירות. זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.

בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו מהטרסה בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים ונכנסנו לטנקים. לא ידענו אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' מאתנו. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את עצמי. לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה על הזחל"ם.עמדנו זקופים בזחל"ם הפתוח, חשופים ממותנינו ומעלה עם נשק דרוך. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים ברחו לכיוון ממלכת ירדן, כבר בבוקר.

בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים שאקיימם אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל (ועמדתי בהבטחתי זו, בניגוד לרוב הלוחמים סביבי). הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.

למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים ותיקים. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים, שחוטים מתבוססים בדמם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע שעל הג'יפ. הבחור שהלך לידי הוריד שעונים מידי הלגיונרים המתים, וגם זה היה מזעזע ומגעיל.

המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי זה היה תפקידנו כסיירת. לא היה לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום ראינו בתדהמה במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו, (המיתוס אומר שהם שחררו רועה זקן שנקרה בדרכם והוא הזעיק את אנשי הכפר וזה עלה בחייהם (כנראה מיתוס שאינו נכון). התחיל ויכוח בינינו מה לעשות עם הזקן. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ולבסוף ירה בו.

לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מוותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם עצרו אותנו ואמרו לנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תעמדו למשפט!". פתאום הבנתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט. המקרה הזה הוסיף ללוות אותי בחלומותי שנים אחר-כך.

חזרתי הביתה לאחר חודש מילואים ליד הגבול החדש עם סוריה. כעשר אנשים מהיחידה הקטנה שלנו נהרגו ועשרות נפצעו. חבר מבוגר מקיבוצי שהיה ביחידה שלי נהרג. מהר מאד הגיעו אלי שמועות שששה עשר חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי, מחזור מתחתינו, פקודים שלי, נהרגו בקרבות בסיני. נכנסתי למצב רוח קשה. אם רוב עם ישראל היה באופוריה, חלקי לא היה עמהם."

ניתאי הוסיף, כי לדעתו הוא שילם מחיר כבד במלחמה הזו. אמנם הוא לא נפצע, אבל הוא חזר עם סוג של הלם קרב שהתפרץ כמה חודשים אחרי גמר המלחמה. הוא לא ידע שהוא הלום קרב, אבל זמן מה אחרי המלחמה הוא החל להיות רגיש לרעשים, הוא החל להרגיש כאבים בכל חלקי גופו, הוא נחלש ולא יכול היה להמשיך בעבודתו בחקלאות. לבסוף הוא חדל לגמרי לעבוד. המצב הזה נמשך כ- שישה חודשים, ובייש אותו בפני חבריו ובפני הקיבוץ. הוא והם לא הבינו מה קורה לו.

למזלו הוא יצא מהמצב הזה כעבור חצי שנה. הוא הצליח לשקם את עצמו, חזר לעבודה בחקלאות, התחתן, נולדו לו ילדים, ולמד מקצוע בו התמיד עשרות שנים.

איתן קליש