7 שנים לפטירתו של משה גיבורי

מדור הסטורי • 27/12/2017 כניסות

משה גיבורי נפטר בדצמבר לפני 7 שנים. בחרתי להעלות את זכרו עם הרקע ההיסטורי המעניין של חייו. אלו דברים שאמר על קברו חיים שורר.

דברים לזכרו של משה

משה גיבורי נולד בשנים בנובמבר 1924 לאמו פרלה ולאביו אלימלך בוורשה, בירת פולין. הוא גדל בחיק משפחתו החמה, יחד עם אחותו שרה, שהייתה צעירה ממנו.

את סיפור חייו המוקדמים תיאר משה בגעגוע ובכשרון רב בספרון שפרסם בעזרתה של טלי, תחת השם "במבחן החיים".

עוד לפני שפרצה המלחמה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" בוורשה. לאחר כיבוש פולין בשנת 1939, ועם הקמתו של גטו וורשה, החל מבחן חייו. בעודו נער החל משה להסתכן ולבצע התגנבות אל מחוץ לגטו, לצד הארי, כדי להביא מעט מזון לבני משפחתו הרעבים. אביו נלקח למחנה עבודה. מעתה הוא ראה עצמו מחויב להיות התומך באמו ובאחותו. בשנת 1941 הוחזר אביו לגטו, כשהוא שבור ותשוש, וימי חייו ספורים. משה מתאר בספרו את הימים בהם סעד את אביו עד לרגעי חייו האחרונים.

בשנת 1942 בהתגבר הרעב, מחליט משה לעזוב את הגטו, לחיות בצד הארי, ולנסות לעזור בכך לאמו ולאחותו שנשארו בגטו. החיים בצד הארי בתקופה ההיא הם פרק קשה לתיאור. מחוסר בית, לן בבית הקברות ובעליות גג, כשהוא מחפש עבודות מזדמנות שונות למחייתו, ומסתכן שוב ושוב בכניסה לתוך הגטו, כדי להביא מזור לבני משפחתו הרעבה והחולה.

החיים הקשים האלה נמשכו לאורך שנה תמימה, עד בוא התשעה עשר באפריל 1943 היום שבו פרץ מרד גטו וורשה. מן הצד הארי הוא צפה במתרחש, בלהבות המכלות את הגטו על יושביו, ורצה המקרה, שדווקא ברגעי הייאוש האלה הופיע המושיע שלו. היה זה הפולני אנטוני קרקורה, איש לא צעיר, שאחז בידו והזמין אותו לביתו. אצלו מצא משה מסתור למשך שנה תמימה, עד שהגיע הצבא האדום המשחרר בתשעה עשר לאפריל 1944

משה דאג שיוענק לאנטוני קרקורה תואר "חסיד אומות עולם" ע"י "יד ושם", וכן דאג לו, למה שכינו חז"ל ל"חסד של אמת", כאשר הסתבר לו, שאין מצבה על קברו של אנטוני. הוא דאג להקמת מצבה, ובביקור עם בני משפחתו במקום – ערך טקס לכבודו. בסרט שהנציח את האירוע המרגש הזה, יכולנו להבחין בדמעות שהזיל משה על קברו של האיש, שהציל את חייו.

לאחר השחרור, התגייס משה לצבא פולין, ושירת כקצין שנתיים וחצי לערך. לאחר מכן עבד במשרדי הסוכנות היהודית בפולין. בעת ההיא כבר התגבשה אצלו ההחלטה לעלות לארץ. הוא הגיע לצרפת, ומשם עלה לארץ. במרסי הכיר את ברכה, ומאוחר יותר הם נישאו. בעקבות ברכה, שהייתה חברת הגרעין על שם טוסיה אלטמן עוד מיום היווסדו, הם הגיעו אלינו ל"טירה" בימיה הראשונים.

קצר המצע לתאר את פעילותו המגוונת של משה לאורך שנות חייו הארוכות בקיבוץ. הוא היה המזכיר האולטימטיבי, שנשא בשלוש כהונות בתקופות שונות. הוא היה מקים הפרדס ומייסדו; הוא היה פעיל מרכזי במפלגת מפ"ם בשנותיה הטובות ביותר. שימש מזכיר במוסד החינוכי –תבור. הוא זה שדחף להרחבתה של פינת הזיכרון למשפחות ניצולי השואה, והוא שעמד בראש צוות ההקמה של האתר. עבורו היה זה בבחינת מפעל חיים. הוא היה האחראי על בינוי מערכת הכבישים בגזית במסגרת התוכנית "איכלוס הגליל" ועוד רבים התחומים שבהם היה מעורב ושותף.

משה ניחן בחוכמת חיים מיוחדת. הוא תמיד ידע לבחון את הדברים במבט רחב, תוך שהוא מצביע על מה שחשוב באמת, כשאת דבריו הוא מביע במתינות, שכה אפיינה אותו.

יחד עם ברכה הקימו משפחה לתפארת. משפחה שהצמיחה ענפים רבים, בה נכדים רבים וגם נינים שלושה. בשיחותי עמו יכולתי לחוש את הגאווה והאושר הגדול שהוא שואב מבני משפחתו המרובים והמוצלחים. ואפשר להבין זאת...

היום באנו להיפרד ממך משה בדרכך האחרונה. זה עצוב. זו תקופה קשה לנו. שוב ושוב אנו מלווים את חברינו-ידידינו, שאיתם עשינו דרך ארוכה של עשייה גדולה. את מרבית חיינו הפעילים עשינו הרי כתף אל כתף. באו ימים בהם הנך מסתכל כה וכה ואינך פוגש שוב את אלה שנהגת להחליף איתם מילה על דא ועל הא, או סתם זורק את ה- שלום, מה הולך?... כאן אני מרכין את ראשי לפרידה ממך, משה. יהי זכרך ברוך.