מסתננים בגזית של שנות החמישים

ראיונות • 28/10/2017 כניסות

סיפורו של עמנואל אבידוב/ רשם והתרשם: איתן קליש

(השנה הוא נפטר בשיבה טובה. עמנואל הצטרף לקיבוץ עם הגרעין הארגנטינאי. עבד כל חייו כאיש הנוי של הקיבוץ והמועצה האיזורית. היה לו טור קבוע בעלון על עצים ופרחים. הוא יחסר לי)

לאחר שפורסמו כאן בעלון הקודם החומרים מהארכיון (כתבה מעתון "הארץ") על התנקשות המסתננים בעמנואל אבידוב, בשנת 1954, רצינו לשמוע מפיו על המאורע הזה, וגם על השיקום מפציעתו.

עמנואל האם התיאור שהופיע בעתון "הארץ" הוא מהימן?

התיאור מאד לא מהימן. קודם כל אנחנו לא יודעים עד היום מה הייתה כוונת המסתננים. ב"הארץ" נכתב כי הם רצו לשדוד פרות, אבל בכל האיזור שלנו לא היו כמעט מקרים כאלו, (בארץ היו הרבה פעולות של "פדאיון"), וזאת רק השערה של הכתב.

דבר שני לא היו צרורות של יריות עלי, אלא יריה בודדת שפגעה בידי. דבר שלישי, אני לא השבתי אש כי לא יכולתי לטעון את הנשק עם יד אחת. דבר שלישי – לא היו שומרים נוספים שבאו לעזור לי, כי באותה משמרת אני הייתי השומר היחיד. דבר רביעי – לא היה קרב יריות של רבע שעה. לא היה כלל קרב יריות. אחרי כמה דקות הגיעו החברים וטיפלו בי, והמסתננים ברחו.

אז מה היה שם מנקודת ראותך?

אני הוצבתי באותו לילה כשומר יחיד, כאשר ב - 10.00 היה צריך לבוא שומר אחר להחליפני. אם אתה שואל – אז הייתי מצויד ברובה אנגלי, שיכול רק לירות בבודדת. הכשרתי הצבאית הסתכמה בכמה מטווחים באזור גניגר שם היה שטח מטווחים של מילואימניקים מהעמק.

התחלתי לעשות את הפטרול הרגיל. ב - 9.30 התקרבתי לרפת, ממש איפה שהיא היום. נכנסתי למעגל אור שהטילה עלי מנורה חזקה מהרפת ואז שמעתי יריה בודדת וקיבלתי מכה מאד חזקה מעל המרפק. המכה הזו ממש סובבה את כל גופי ואני נפלתי או השתטחתי על הקרקע. לא איבדתי את העשתונות, והפלתי את עצמי ל"סילו", שהיה חפירה עמוקה מלאה תחמיץ. פחדתי שהערבים ייגשו לחפירה הזו, ובכוחות אחרונים, תוך שאני אוחז את הרובה בין רגלי הצלחתי לדרוך אותו ולהכניס כדור לרובה, אותו הכנתי למקרה שהם יתקרבו.

בינתיים שמעתי צעקות של שפרה שהייתה באותו זמן בחליבה.

צעקתי לה שלא תקרב, ובעיקר שלא תיכנס למעגל האור. סיפרו לי ששפרה רצה מיד לחדר- האוכל וצעקה שעמנואל נורה ליד הרפת.

החברים רצו לחדר הנשק ומשם הם רצו לעבר עמנואל. שם כבר הייתה נירה אשתי.

נירה: אמנם כבר הייתי בהריון, אבל ברגע ששמעתי את צעקתה של שפרה דרשתי ממשה רותם שייקח אותי מיד אל עמנואל. שנינו התקדמנו בזחילה, וכשהגענו ל"סילו" קפצנו פנימה. רופא לא היה במקום, "האחות" היה מנחם הולצמן, ואנחנו עשינו מאמץ לפנות את עמנואל כמה שיותר מהר לבית החולים "העמק". השכבנו את עמנואל על אלונקה, על הארגז של "הפורד הצבאי" של גזית בו נהג איציק אשל.

איך היה השיקום מהפציעה?

השבר שקיבלתי כתוצאה מן הכדור היה די מסובך. היו רסיסים בתוך הזרוע, ולמעשה בעפולה לא ידעו ממש כיצד לטפל בו. ד"ר גרינוולד, כירורג ואחד הרופאים החשובים בביה"ח טיפל בי. הוא הכניס לי מסמר אחד בזרוע, ותלה את ידי מעל ראשי על-מנת לאחות את שברי העצמות, וכך שלח אותי הביתה עם זרוע למעלה. הייתי עדיין רחוק מהחלמה.

לאחר כחודש בבית, שלמה לביא שהיה אז המא"ז, סידר לי בדיקה בתל-השומר בביתן 20 (הביתן של פצועי צה"ל). בתל השומר עשו לי ניתוח מסובך, בו לקחו חלקים מהעצם באגן הירכיים והשתילו לי אותה מעל המרפק. עטפו אותי בגבס מהיד וגם את כל הגב, ושלחו אותי לאחר זמן הביתה לגזית, שוב עם יד מורמת. בינתיים כבר נולד בני עמית שעשה לי קבלת פנים חמה כשחזרתי מביה"ח. כל אותה תקופה נירה הקפידה לבקרני בביה"ח.

החודשים הבאים היו קשים. היה לי גירוד נוראי והתפתחו לי פרונקלים מטרידים מתחת לגבס. רק נירה עם ידיה הדקות הצליחה לרחוץ אותי עם מטליות לחות מתחת לגבס ולהקל מעט מיסורי. זה נמשך שנה שלימה עד שהורידו לי את הגבס.

יחד עם זאת לא ויתרתי על העבודה. התקנתי על גלגלים מרסס גב ישן וטיפלתי בשפכים של הרפת והמכבסה. הייתי חופר תעלות עם טוריה, ביד אחת, כדי לכוון את השפכים האלו. הייתי מרסס כל יום נגד הזבובים והיתושים.

עמנואל, לא נשארה לך טראומה מהתקופה הזו?

יתן, אנחנו, בתקופה ההיא לא היינו מפונקים. היה לנו משק לבנות, הייתה לנו חברה להקים, וגם מדינה לבנות. הפרט נבלע בתוך זה. לא, לא היו לי טראומות או פוסט- טראומות, איך שקוראים לזה היום.