קיבוץ גזית

הקדמה

בסוף שנות ה-60 במאה הקודמת, הוחלט בשיחת קיבוץ על הקמת מפעל תעשייתי בגזית. הסיבה והמטרה היו לבוסיף תעסוקה ופרנסה לאוכלוסיה שצמחה והתרחבה. בשנים שקדמו להקמת המפעל קיימנו פלוגות עבודה במפעל "גמל" של שריד.

נבחרה ועדה שאמורה הייתה לבדוק את את ההצעות השונות, אותן הגישו לחברים, צבי אברהמי והרברט ווסרשטיין, אשר עסקו בחיפוש הצעות לפרוייקט תעשייתי. לאחר שנים של התלבטויות נרכש ב-1973 מפעל לייצור אריזות חד פעמיות מפלסטיק. השנה מלאו 40 שנה לרכישת המפעל והפעלתו במפרץ חיפה ובחרנו להביא ראיון עם חיים שורר שנערך לפני כמה שנים.

ממפרץ חיפה לאתר בגזית

נקודת הציון הראשונה הייתה ההחלטה על העברת המפעל לקיבוץ בשנת 1975. למפעל בחיפה לא היו סיכויים להתפתח. המבנה הראשוני של המפעל, כפי שהוקם בחצר גזית, קיים עד היום. אך גם המעבר לחצר גזית לא הבטיח רבות. הבעיה היתה שבאותה תקופה פעלו מספר מפעלים גדולים בתחום הפלסטיק – "החברה לקופסאות פח" ו"מדף", שכיסו את השוק של האריזות. להתבסס ביניהם היה מאוד קשה. כדי לעשות זאת היה עלינו להוריד מחירים. אבל לא היו לנו תנאים לכך: המיכון שנרכש היה ברמה נמוכה (אלו היו המכונות שרכשנו אצל האדם שמכר לנו את המפעל), ונוסיף לזה את העובדה שרמת הידע שלנו היתה עדיין נמוכה. לכן התוצאות הכלכליות של השנים הראשונות בחיפה ובשנה הראשונה בגזית, לא היו חיוביות.

קצת מזל אף פעם לא מזיק

בנובמבר של שנת 1975 שיחק לנו המזל. "החברה לקופסאות פח", שהייתה יצרן אריזות הפלסטיק הגדול בארץ (חברה אנגלית, שהמפעל שלה ייצר כמות של פי עשר אריזות מאיתנו) החליטה לסגור את המפעל שלה בארץ מהיום למחר. מאורע זה פתח לפנינו במפתיע את השוק המקומי. זאת הייתה המקפצה שממנה החלה צמיחה רצופה של פלזית. באותו זמן החלפנו את הציוד של הייצור לציוד חדיש יותר שיובא מארה"ב, והתחלנו להגדיל את ייצור, הצמיחה הרצופה נמשכה מספר רב של שנים.

תרומתה של מסירות

ברור שלמסירות של החברים שעבדו במפעל בשנים אלו ישנה תרומה מכרעת להצלחתו. אזכיר רק שניים מתוך רבים אחרים: הרברט, שהיה מנהל הייצור באותן שנים, לא פסק מליזום שיפורים שהצעידו את המפעל קדימה. הרברט ז"ל תכנן ובנה בעצמו את מתקני האיסוף שליד מכונות הייצור. הדבר שיפר באופן מיידי את תפוקת מכונות הייצור. כמו-כן, יש להזכיר את פעילותו של צבי אברהמי ז"ל, שהיה המשווק הראשון שלנו, בשנים הקשות בהן ניצבו מולנו מתחרים מאד חזקים.

מרחיבים את סל המוצרים

מקפצה אחרת, שאני הייתי מעורב בה, בקדנציה השניה שלי (1985- 1986), הייתה ההחלטה לעבור לייצור לוחות אקריליק. החלטה כזו באותם זמנים לא הייתה מתקבלת כמו היום ע"י דירקטוריון של מנהלים. ההחלטה עברה דרך שורה של שיחות קיבוץ, כשהיה צריך לעמול קשה לשכנע את המתנגדים, אבל כתוצאה ממנה צמחה "פלזית 2001". זה היה המפנה המכריע שבלעדיו פלזית לא הייתה מה שהיא ואיפה שהיא נמצאת היום.

כיצד הגענו להחלטה זו? ב- 1985, ראינו שהמפעל מיצה את רוב הפוטנציאל השיווקי שלו בארץ, והתחלתי להבין שללא שלוחה רצינית לייצוא, המפעל לא יוכל להתפתח. אריזות אינן מוצר לייצוא. הלכנו למשהו שכבר היה לנו איתו קצת ניסיון. בחודשיים שלפני קבלת ההחלטה, עשינו נסיונות בייצור לוחות אקריליק, וגם ניסינו לייצא אותם. יחד עם זה, התכנית הזו חייבה אותנו להיכנס להשקעות גדולות, וזה היה חששם העיקרי של המתנגדים מקרב החברים.

השנים שלאחר מכן הוכיחו שזאת הייתה החלטה נכונה. אח"כ היו שנים שמכירת האריזות בארץ ירדה בחצי, ואילולא ההתפתחות המזורזת בתחום הלוחות, הקיבוץ היה נכנס לקשיים לא קטנים והפתרון שנמצא היה השותפות עם מפעל מדף.

סיווג תומך

גורם נוסף עזר להתפתחות המפעל. כשהקמנו את המפעל הצלחנו לקבל סיווג של איזור א' בתעשייה. פירושו של דבר היה מענק של 33% על כל השקעה במפעל, תנאי מימון נוחים בבנקים וכו'. בשנת 1992 כאשר רבין רצה "לדכא" את התפתחות ההתנחלויות בשטחים, הוא יזם מיפוי חדש של אזורי עדיפות א'. בלי משים התכנית הזו השאירה אותנו מחוץ לאיזור א'. זאת היתה מכה קשה בשבילנו, כי היינו אז באמצע תכנית השקעות של כ-11 מיליון ₪, והנה נשללו מאיתנו תלק מהמענקים.

בסופו של דבר החזירו אותנו לסיווג הקודם באופן זמני (ל- 7 שנים). זאת בזכות קשריו הטובים של מולה כהן, ראש המועצה, עם יצחק רבין, מהימים ששניהם היו מפקדי חטיבות של הפלמ"ח במלחמת השחרור.

חיים, ספר לי קצת אנקדוטות אישיות; למשל איך הייתה כניסתך לתחום התעשייה?

כל עולם המושגים של התעשייה והקיבוץ היה שונה מהיום

מקלחת כמשרד למנהל

אספר לך אנקדוטה מכניסתי למפעל: כשבאתי למפעל גיליתי שאין כל חדר פנוי עבור מנהל המפעל. לא ידעתי מה לעשות. בסוף נמצא פתרון די מקורי: היו שם שתי מקלחות, אחת קטנה ואחת גדולה, שעל פי החוק היינו חייבים להחזיק לשימוש העובדים אחרי העבודה. לקחתי את המקלחת הקטנה, ציפיתי את הקירות עם דיקטים, הכנסתי שולחן וארונית קטנה וכך היה לי משרד (ללא כל דמיון למשרדים הנוכחיים).

מפעל ללא טלפון

זכור לי עוד דבר: למפעל לא היה קו טלפון במשך חודשים. כל השיחות הועברו אלינו דרך המרכזיה של הקיבוץ. הייתי נוסע שוב ושוב ללשכת הדואר בטבריה, ומבקש קו טלפון. פשוט לא היה להם קו פנוי. בסוף מישהו עזב את כפר-קיש, ואז התפנה קו עבורנו.

עבודה עצמית

בשנות השבעים עדיין האמנו בערך הזה, וניסינו למנוע את חדירתה של עבודה שכירה למפעל. ב- 1975, שנת המעבר מחיפה לגזית, בה נכנסתי לנהל את המפעל, עבדו אתנו 17 שכירים, אבל 4 שנים אחר-כך, כשסיימתי את תפקידי, ירדנו לשלושה שכירים בלבד. על כל שכיר שרצינו להביא היינו צריכים אישור של השיחה, וזה היה לפעמים קשה כקריעת ים-סוף. במקביל הקיבוץ עשה על מאמץ להזרים כמה שיותר חברים למפעל.

קשר אמיץ בין המפעל והקיבוץ

באותן שנים היו גילויים יפים של סולידריות. כאשר התחלנו לעבוד בשלוש משמרות, התברר שלחברי קיבוץ קשה מאוד לעבוד שבוע שלם במשמרת לילה (כל שלושה שבועות). הפתרון נמצא בסידור של עשרות חברים, במשמרות לילה חברים שעבדו בעבר בפלזית, והיו מוכנים לתרום לילה או שניים מדי פעם, לעבודה בפלזית בלילה, על פי הסדר שהוסכם. כמו-כן בשביל למלא את צורכי כוח האדם במפעל הונהג גיוס לשנה אחת במפעל.

גם בתוך המפעל היה נוהג יפה. בעת ארוחת הבוקר כל האנשים שעבדו במשרדים היו מתייצבים ליד המכונות, ומאפשרים לעובדי הייצור ללכת לחדר-האוכל, לאכול ארוחת-בוקר.

מה אתה רוצה לומר ל"יורשים"?

אין ספק שהמפעל עשה מהפכה של ממש בשנים האחרונות, עם רכישת המפעלים החדשים, עם השותפויות בארץ ובחו"ל, עם ההכנסות הגדולות שהוא מעביר לקיבוץ בשנים האחרונות. ברור כי כל זה נעשה בזכות העשייה המושכלת של כל מי שממשיך להוביל את המפעל בשנים אלו.

לסיכום אזכיר אולי אימרה של מרקס הזקן: "כל דור בונה על כתפי הדור שקדם לו". ועוד דבר: יש שני סוגי מנהלים "המצליחים" וה"מסבירים". אנחנו זכינו במנהלים מהסוג הראשון.

רשם: איתן קליש