זכרונות מקפריסין / שמואל לייטנר

מדור הסטורי • 17/1/2018 כניסות

זכרונות מקפריסין  

ותיקינו, אנשי "טוסיה אלטמן" הגיעו באוניה "מולדת" ב-1947 לחופי הארץ, אך כאן הם נעצרו ע"י הבריטים ונשלחו לאי קפריסין למחנות המעצר. לא היה להם קל. היה מחסור במים ובמזון תקופות ארוכות, ויותר מכל היתה תחושת אכזבה ועלבון: "מיד עם הגיענו לגלות החדשה – קפריסין, חשנו טעמו של שבוי אשר אבדה לו חרותו. עלתה השאלה היהודית העתיקה – למה? מדוע? היה לחץ כזה על הלב, עד כי היה קשה לשלוט ברגשות ולא לחשוף בפני האויבים את הצער העמוק בנשמה" (מתוך "היומן - יומנו של קיבוץ השוה"צ לוחמי הגטאות, ע"ש טוסיה אלטמן").

 סיפורו של  שמואל לייטנר

 

שמואל היה אחד מעצורי קפריסין, עם חברים רבים נוספים מקיבוצנו. ברשימה שלפנינו הוא מביא פן משעשע מחייו שם:

זהו סיפור על "טיולים" בקפריסין במשך חודשיים בעזרת הוד מלכותו האנגלי שהעמיד לרשותי רכב צבאי ונהג של הצבא הבריטי המלכותי.

יום אחד הייתה על לוח המודעות של המחנה ידיעה שאפשר לבקר את מחנה הקיץ, (אנחנו היינו במחנה החורף). נרשמתי, ובאחד הימים ראיתי שאני מופיע ברשימת הנוסעים, וצריך להתייצב בבוקר ע"י השער הראשי. שם עמד חייל, נהג וטנדר צבאי, ועוד 10 חבר'ה משלנו. אחרי עיכובים קטנים יצאנו לדרך.

 יצאנו ממחנה החורף ב- 8.00 בבוקר ולמחנה הקיץ הגענו ב- 12.00, בגלל מחסומים ובדיקות של חיילים חמושים. בקפריסין באותם הימים היה מצב מתוח בגלל התקוממות הקפריסאים נגד האנגלים, והיו גם תקריות עם כוחות פרטיזנים שנתמכו ע"י ראש הכנסייה – מקריוס.

הכבישים בקפריסין היו צרים ובנוסף, כל כמה מאות מטרים היה עיגול שצריך היה להאיט, ולעקוף אותו.

למרות זה הגענו בשלום למחנה הקיץ. ביקרנו את החברים שלנו שהגיעו לשם הרבה זמן לפנינו באוניות המעפילים שנתפסו ע"י האנגלים. השמחה הייתה גדולה כשפגשנו את חברינו, דיברנו, אכלנו, ובשעה 2.00 היינו צריכם לחזור. אך עתה על הקומנדקר במקום עשרה נדחקו עוד כמה אסירים, ובחזרה היה צריך לעמוד בצפיפות. החייל התנגד אך בסוף נסענו.

בעיגול אחד נדחקו כל האנשים לצד אחד, והסולמות של האוטו נשברו. האנשים התחילו נופלים אחד אחרי השני החוצה, ואני ביניהם. אני עמדתי אחורנית והייתי מוכן לנפילה, אבל מישהו נפל לי על היד וכך שברתי את ידי הימנית.

במחנה, החובש האנגלי טיפל ביד בעזרת מים קרים ותחבושת ושלח אותי לקצין תורן. הוא הסביר לי שבלילה לא נוסעים בקפריסין כי זה מסוכן. עלי לבוא לשער בשמונה בבוקר ויובילו אותי לניקוסיה לבית חולים צבאי. נתנו לי כדור נגד כאבים.

בבית החולים קיבלה אותי אחות לבושה שחור מהראש על לנעליים. על הראש היה לה כובע לבן קשיח עם שוליים, על הצוואר צלב, ודרגות. האנגלית שלי היתה על הפנים, אז הביאו אחות שדיברה גרמנית וקיבלה ממני הסבר. הביאו אותי לרופא צבאי שהושיב אותי על מתקן, קשר לי את היד ועשה לי צילום רנטגן. הוא משך לי את היד ואני ראיתי כוכבים. לאחר חבישה וטיפול נסענו חזרה למחנה.

האחות הסבירה לי שיצטרכו לסדר את 2 החלקים של היד ישר, אחרת זה יתרפא עקום.

וכך, פעם בשבוע נסעתי בליווי נהג צבאי לבית חולים של הצבא. כך החל סיפור הנסיעות לבתי החולים. מאותו יום, פעם בשבוע, במשך חודשיים נסעתי עם הנהג הזה לבית החולים, והוא היה עוצר את האוטו בקיוסקים, פאבים, חנויות וכו' וכו', ואני הייתי יושב בקומנדקר עד שהוא היה חוזר. מאותו יום, פעם בשבוע נסעתי לבית חולים דרך כל מיני כבישים צרים, ערים וכפרים ציוריים. קפריסין יפה, והחיילים בחרו לנסוע דרך כפרים קטנים, בתים ציוריים, עצי זית, ענבים בכל הצבעים. בכל מקום היו שולחנות מחוץ לבתים ועל השולחנות כל- טוב. ליד השולחנות, זקנים יושבים ומשחקים בכל מיני אבנים, קוביות, קלפים ומנגנים ושרים.  דבר אחד לא הבנתי - למה לא ראיתי נוער אלא רק ילדים. כששאלתי אמרו לי שבני הנוער עובדים בחוץ לארץ, מי ביוון ומי באנגליה. רק הבן המבוגר נשאר עם ההורים.

 אחרי הטיפולים חזרתי למחנה ל"כיתת האמן", שבהדרכת האמן הידוע נפתלי בזם. באותו זמן התחתנו מרים ואני. מרים נסעה כמה חודשים לפני לארץ, ואני נשארתי עוד כמה חודשים בקפריסין.