המסרים של מגילת אסתר

ספריית גזית • 14/2/2018 כניסות

התאווה לשלטון – מגילת אסתר                                           

 

במגילת אסתר ישנה ביקורת חריפה על "חברת השפע" הפרסית, שחיה בשושן (וגם על החברה היהודית) אך אנו נתמקד רק בנקודה אחת – התאווה לשלטון.

פרופ' אליעזר שבייד, אחד מההוגים החילוניים המובילים בארץ בנושא של "מחשבת ישראל", מצביע על הבזבנות והנהנתנות שבאים לידי ביטוי במשתה אחשוורוש. על רדיפת ההנאות, (גם המיניות) הראוותנות וההתפארות הנהוגה בחצר המלך. אך יותר מכל הוא מצביע על רדיפת השלטון המתנשאת בשושן לדרגת ערך עליון: "הרדיפה אחר השלטון לשמו מתנשאת לדרגת ערך עליון, המעניק משמעות לכל... השלטון איננו נתפס כאמצעי להשגת תועלת כללית, כגון סדר חברתי, יציבות, שלווה ובטחון מפני אויב מבחוץ. השלטון הוא ערך לגופו, כי הוא מעניק לשליט יתרון על האחרים וכופה אותם להביע שוב ושוב את ההודאה  ביתרונו" (א. שביד, ספר מחזור הזמנים) .

ברור שכל זה אינו חל על הפוליטיקאים הישראלים. הרי ידוע שכל מעייניהם נתונים רק  לטובת העם, לסדר חברתי מתוקן, לשמירה על השלום והבטחון וכו'. כול מעשיהם הם רק לטובת העם.

נחזור למגילת אסתר וניווכח עד כמה הדמויות שם מונעות ע"י תאוות השלטון, וכיצד המחבר מנצל את האירועים השונים (המוכרים לכולנו) כדי להלעיג על דמויותיו, ולהציג את האיוולת שבהתנהגותם.

המגילה נפתחת במשתה של מאה שמונים יום (!) לציון שלוש שנים לשלטונו של אחשוורוש, על 127 מדינות, אשר מטרתו היא להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (א,ד). המשתה מתקיים בפאר לא ייאמן, ואז קורה משהו שמציג את שלטונו של המלך כריק מתוכן: אשתו של אחשוורוש מסרבת לבוא ולהראות לשרים ולעם את יופיה, בניגוד לפקודת המלך. חוסר האונים של המלך, ההתרוצצות וההתיעצות עם שרי המלך, ועצתם המטופשת, מבליטים את מוטיב האיוולת, הנכרך כצל, אחרי הרדיפה אחר השלטון.

דמותו של המן מצטיינת יותר מכל הדמויות ברדיפה אחר השלטון. המלך מנשאהו מעל כל השרים, אך זה לא מספיק לו. הוא מוציא מהמלך צו שכל אנשי הממלכה צריכים להשתחוות לו. (כל תכניות המן, עומדות בסימן של מאבק לעוד ועוד שלטון, אך הן תמיד מסוכלות באורח פארודי, ובסוף הוא משלם עליהן בחייו). מכל מקום, אי-מילוי הצו ע"י מרדכי מרגיז כל כך את המן, עד שהוא מוכן להשמיד בעבורו את כל היהודים בממלכת פרס/

 

 שוב, מוטיב האיוולת נכנס לתמונה. כאשר המן מסית את אחשוורוש להש/מיד את היהודים, הוא מדגיש כי הם אינם סרים לשלטונו של המלך: "ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם" (ג, ח). "נוהל קבלת ההחלטות" של אחשוורוש, גם הוא נגוע כולו באיוולת וברדיפת בצע (זהו אותו קשר בין "הון ושלטון" שהוא כל-כך זר לפוליטיקאים שלנו);

מיד אחר שהמן, הסביר לאחשוורוש מי הם היהודים, (קראתי שגם לבוש היה צריך להסביר מי הם השיעים), המן מבטיח לו עשרת אלפים כיכר כסף, אם יסכים להשמיד אותם. אחשוורוש לא מהסס או מתייעץ עם מישהו מחכמיו ושריו, (בכל זאת מדובר כאן על אזרחי המדינה שלו), הוא מוריד את טבעת החותם  שלו (שבעזרתה נותנים תוקף לצווים), נותן אותה להמן, ומודיע לו "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (ג, י"א).

למרבה האירוניה והאיוולת מסתבר לנו יותר מאוחר, כי כאשר המלך רוצה לחזור בו, ולבטל את הגזירה, הדבר בלתי אפשרי, כי צו של המלך או-אפשר לבטל, וכאן אנחנו רואים כי שלטונו של המלך הזה, למרות שיש לו 127 מדינות הוא פארסה אחת גדולה: המן אומר לו מה לעשות, נשותיו יותר חזקות ממנו, את הפקודות שהוא הוציא הוא אינו זוכר, וגם אינו יכול לבטל אותן: "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב".

 המלך צריך לתת את הסכמתו למלחמת אזרחים, ידועה מראש, כאשר הוא נותן ליהודים רשות לתקוף את אויביהם, ביום שנקבע להשמדת היהודים.

אם נוסיף לכך את מעמדם הנישא של אסתר ומרדכי בחצרו, לאחר הסתלקותו של המן, ניווכח כי דווקא היסוד החלש ביותר בממלכה – היהודים – הם בעצם מנהלים ושולטים בה.

 

איתן