קיבוץ גזית

הקיבוץ המתחדש כחברת רווחה

במפגש הקודם  דברנו על משבר אמצע שנות ה 80 משבר כלכלי חמור שגורר אחריו משבר חברתי ודמוגרפי. 

בניית רעיון הקיבוץ המתחדש כרעיון שלם ותוכנית עבודה מתחיל ב 2000

ואז כאשר מרימים קצת ראש מהתמודדות עם חובות מתפרץ לתודעה משבר הפנסיה.

קראנו בתחילת המפגש  מתוך ראיון שהתפרסם  ב  ynet- בסוף 2002 בהשתתפות- גברי ברגיל מזכיר התנועה, ירון רייכמן מנכ"ל ברית פיקוח ודיאנה בוגסלבסקי כלכלנית בברית פיקוח הדן במשבר הפנסיה. הכתבה חולקה למשתתפים. ומכאן המשכנו לנושא המרכזי.

הרעיון וההסדר  ההיסטורי והבסיסי בין החבר לקיבוצו היה "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" בתקנוני הקיבוץ הישנים מוצאים שעל החבר מוטלת חובת התייצבות לעבודה ומסירת כל רכושו לקיבוץ ועל הקיבוץ מוטל לספק את הצרכים של החבר ושל התלויים בו. המחיר של עקרונות אלה היה ויתור על חרויות כמו ליהנות מחלק מהרכוש המשותף, היכולת לצבור רכוש אישי. ההתנהלות הייתה של החלטות משותפות ותלות במוסדות ובוועדות רבות.

הצריכה בתקופת הקיבוץ השיתופי התאפיינה  בחלוקת מצרכים במקום כסף. בתחום העבודה היה סידור עבודה.  התקציב האישי הוא הסדר משנות ה 70 ובמהלך שנות ה 80 ו 90 הופרטו תקציבים נוספים מתחום הצריכה הפרטית.

הקיבוץ המתחדש מתאפיין בהרחבת הצריכה פרטית. החבר במרכז כפי שכבר הזכרנו אבל יותר מזה - המשפחה מקבלת מקום מרכזי. החדר מעידן הלינה המשפחתית הופך לבית בדומה לכל בית מחוץ לקיבוץ. מרעיון של משפחה אחת גדולה הגישה משתנה לקיבוץ שיש בו משפחות עם זכויות אוטונומיות. בהיבט הניהולי אירגוני הקיבוץ המתחדש גורס – הפרדת העסקים מהקהילה.

הבעיה שמתגלה עם פרוץ המשבר איננה רק טכנית של איך מחלקים גבינה או נעליים אלא העובדה שהכל מתנהל מכיס אחד ואין הפרדה בין העסק לבית הפרטי. כאשר עסק או מפעל של הקיבוץ נכשל או נכנס לחובות הדבר נחת ישירות על ראשי החברים ודרדר את הקיבוץ וחבריו לדלות ועוני. כאשר הבנקים הקטינו את האשראי לקיבוצים, התקציבים של החברים צומצמו ולעיתים נחסמו.

במחצית שנות ה 90 החלו יוזמות פרטניות של קיבוצים לעשות שינוי ללא תמיכה מהתנועות ובשנת 2000 מתחיל תהליך של בנייה מסודרת של השינוי והקמת הקיבוץ המתחדש. אי אפשר להתעלם מהעובדה שקורה משהו גדול.

גם המדינה איננה עיוורת ולא מתעלמת מהמתרחש ומקימה וועדה לבדיקת השינויים בקיבוץ בראשות פרופ' בן רפאל שהכין דו"ח שהמלצותיו אומצו ע"י הממשלה.

קדמו לכך ויכוחים מרים בין נציגי הזרם השיתופי והתנועה ואף היו  שטענו שהקיבוץ המשתנה אינו קיבוץ.

דו"ח בן רפאל נכתב ומתפרסם באוגוסט 2003 והוא מתחיל בפרק לסיווג הקיבוץ וקובע 3 סיווגים לגיטימיים לקיבוץ: השיתופי, המתחדש והעירוני. בכך ניתנת לגטימציה מלאה להיות הקיבוץ המתחדש- קיבוץ.

הדוח ממשיך בהמלצות על שיוך דירות ואמצעי יצור (אליהם נתייחס בהמשך) ובהתייחסות לערבות ההדדית כתנאי לקיומו של הקיבוץ. חומרים מהדוח חולקו למשתתפים.

הערבות ההדדית היא לב חברת הרווחה בקיבוץ והיא תנאי לקיום הקיבוץ.

בעקבות הדוח מפרסם רשם האגודות תקנות מחייבות את הקיבוץ המתחדש.

בנושא הערבות ההדדית התקנות דורשות הבטחת צורכי החבר בגיל העבודה והתלויים בו ולא פחות משכר מינימום ותוספות עבור ילדים, הבטחת צורכי החברים בגיל הפרישה לפי נוסחה הקיימת לדמי עזיבה וקובעת 35% מהשכר הממוצע במשק לפי טבלת הביטוח הלאומי ולאחרונה הסכום גדל בהסכמה עם התנועה ל 40% שזה כ 3,900 ₪ לחודש,  והבטחת בעלי צרכים מיוחדים.

מול זה החבר חייב לעמוד בחובותיו בכפוף לתקנון ואם מבקש השלמת הכנסה מחוייב למצות את יכולת השתכרותו ולחשוף את חסכונותיו ונכסיו. אלה נחשבים למינימום הנדרש עליהם הקיבוץ יכול רק להוסיף אך לא לגרוע. התקנות שתוקנו ברוח הדוח הן בעצם חוקי חברת הרווחה של הקיבוץ המתחדש

הדוח קולע לחלוטין לתפישת הקיבוץ המתחדש.

המצב בשטח נכון להיום: מתוך כ 260 קיבוצים למעלה מ 200 הם מתחדשים. רבים מהקיבוצים השיתופיים נמצאים בתהליכים, וקיבוצים עירוניים קטנים ומעניינים צומחים.

השוני בין הקיבוצים המתחדשים גדול. שינויים והפרטות עמוקות במיוחד התרחשו בשנים הראשונות של השינוי אבל לא רק.

ב 10 השנים האחרונות יותר ויותר קיבוצים בוחרים בקיבוץ המתחדש על עקרונותיו ולא מתוך מצוקה.

מדינת ישראל הייתה פעם עם מאפיינים של חברת רווחה אבל היא כבר לא.

הקיבוץ הוא היום המעוז האחרון אשר מבטיח חברת רווחה לכל חבריו.

להתראות במפגש הבא,

רבקה