קיבוץ גזית

דני שפר ואוסף הבולים שלו / ראיון

בעקבות תצוגת הבולים המרשימה של דני בויטרינות הלכנו לראיין את דני על הרומן הארוך שלו עם הבולים.

ש. דני, פעם היו הרבה אנשים שאספו בולים. הרושם שלי שהתחביב הזה מאד ירד וכמעט נעלם.

דני: פעם זה היה יותר תחביב של ילדים, שחלקם המשיכו בו גם כמבוגרים. הירידה באספנות הבולים זה בגלל האינטרנט, בגלל האי מייל, בגלל הווטסאפ – אנשים כבר לא שולחים מכתבים עם בולים.

ישנם עוד חוגי בולאים בארץ, בבאר-שבע, בחיפה, אבל הם מאד התדרדרו לעומת איך שהם היו בעבר.

ש. ממתי אתה  עוסק בזה?

דני: התחלתי כילד בשכונה  יהודית בלונדון. כמעט כל הילדים בגילאים 6 – 9 אספו בולים. היינו הולכים לאיש מבוגר אחד שהיה מוכר לנו בולים בגרושים. היו נכנסים סניפי דואר ומבקשים בולים, והם תמיד נתנו לנו. היינו מחליפים בינינו בולים.

למעשה כמעט חיסלתי את האוסף שלי, לפני עלייתי לארץ. אבל כשהגעתי לארץ התחלתי לאסוף בולים ישראלים. במשך הזמן האוסף שלי הכיל כבר את כל הבולים הישראלים, ואז חזרתי לאסוף מכל מיני מדינות. התרכזתי ב- 20 מדינות, ואף פעם לא אספתי לפי נושאים. במלחמת לבנון נכנסתי לדואר בכל מיני ערים, אני קניתי שם מבולי לבנון, וביקשתי מהמנהל לחתום לי על הבולים, (בול שאינו חתום, אין לו ערך) הוא לא הסכים, והסביר לי שאסור לו מכיוון שללבנון אין יחסים עם ישראל. בסוף שתינו קפה ביחד, שוחחנו והיה נחמד, אבל לחתום, הוא לא חתם.

ש. מה הבול הכי יוקרתי אצלך?

יש לי את הבול הראשון בעולם מ-1840. הדפיסו אותו במיליונים, לכן אין לו ערך כספי רב. ה"נכס" הכי יקר באוסף שלי אלו הבולים של מדינת ישראל. היו לי כבר את כל הבולים שיצאו בארץ, חוץ מהבול הראשון. ביום הולדת 50 הקיבוץ (בית גוברין) שאל אותי איזו מתנה אני רוצה? אמרתי, מה  התקציב? אמרו לי עד 200 ₪. ביקשתי שיקנו לי את הבול הישראלי החסר באוסף שלי. הם הסכימו ואני קניתי אותו דרך האי ביי.

ש. איך אתה משיג את הבולים?

דני: אני קונה את רובם. בד"כ באי-ביי. אני עצמי מכרתי מהבולים שלי באינטרנט. הלכתי בעבר לחוגי בולאים, וגם שם רכשתי לא מעט בולים. כשעבדתי ב"שטחים הכבושים", קניתי הרבה בולים של פלשתינה. היו לי שם הרבה חברים פלשתינאים. בכפר ליד בית גוברין פתחו דואר, והייתי הולך אליו פעם בחודש לקנות בולים. דרכם התחברתי עם ג'יבריל רג'וב ודרכו הגעתי לשר הדואר הפלסטיני, ודרכו למנהל הדואר בחברון וקניתי שם הרבה בולים.

ש. מה עם החוג בולים לילדים שאתה מקיים בגזית?

דני: אני מקיים חוגים כאלו עוד מתקופת בית גוברין, וזה נותן לי הרבה סיפוק. יש לי שקיות מלאות בולים שאני לא צריך, והרבה אנשים נותנים לי את האוספים שלהם. זה הבסיס לקיום החוגים. הילדים מתמידים שנה, שנתיים, הכי הרבה שלוש, ואח"כ באים ילדים אחרים. אצלי יש ילדים מכיתה א' ומעלה. אני נותן להם הרבה הסברים על הבולים, אני גם מביא את הציוד הדרוש – זכוכיות מגדלת, פינצטות ועוד. הם גם מקבלים שיעורי בית, ומשתפים בהם את ההורים. זאת היום ההתעסקות שלי בבולים, כי אני גמרתי לאסוף. מה שחסר לי עולה המון כסף, שאין לי.

ש. מה תעשה עם האוסף הזה, למי תוריש אותו?

דני: זאת שאלה גדולה. יש לי אלפי בולים. אני לא יודע מה אעשה איתם. לבולים אין ערך כספי היום. היום אפשר לראות את כל הבולים באינטרנט. אולי אבקש לפני מותי שיכניסו את כל הבולים שלי לשקית וישימו אותה בארון שלי.

רשם: איתן