חוויות ממלחמת לבנון הראשונה / אמיר אברמוביץ

מדור הסטורי • 14/4/2018 כניסות

סיפור המלחמה שלי / אמיר אברמוביץ

מלחמת לבנון הראשונה (הובא לדפוס: 31.5.2013)

צו 8

הכול התחיל כשמחבלים התנקשו באבא של גידי. אבא של גידי הוא שלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון. עם גידי שירתתי מהטירונות ועד סיום קורס הקצינים. בתגובה להתנקשות, מטוסינו הפציצו בבירות ואז המחבלים ירו על יישובינו בצפון ומבצע של"ג התחיל. אותו יום שבת אני בכלל נאבק בתקלות הקשות במערכת הסינון של מערך הטפטוף החדש בענף הפלחין בקיבוצי גזית, ואני, רכז ההשקיה מוצא את עצמי נקרא למלחמה. נאלץ להשאיר את הבעיה שלא כדרכי למישהו אחר שיטפל.

באותו לילה כבר מזוודים את הטנקים, ישנים קצת ועל הבוקר- נאום מהמח"ט שמלכד ומכוון אותנו היטב למשימה. עוד לפני היציאה כבר שומעים על נפגעים באזור צור. מתחילים להבין שטיול זה לא יהיה. שני טנקים נתקעים כבר בקילומטר הראשון ואני חושב כיצד הם ימצאו את דרכם אלינו. נוסעים על הכביש עד חניתה וחונים שם בלילה. מצוותים אותי יחד עם מחלקה נוספת לגדוד צנחנים. אני נפגש עם המ"פ עומרי וביחד מנתחים את המשמעות של כיבוש צור. אני מסביר לו שלטנק יש מגבלת הגבהה כך שאינו יעיל כשהוא בתוך עיר עם רבי קומות. לשנינו ברור שרצוי להימנע מהצורך להכניס את הטנקים לעיר.

שלל מס' 1

על הבוקר מתחילים בתנועה. כבר לפי הקשר ניתן להבין שרובנו עדין חושבים שמדובר בתרגיל ולא במלחמה. בדרך לצור עוצרים. אני רואה אנשי צוות יורדים מהטנקים ומתחילים לשלוף ירקות מהשדה. אני דורש מהם לשתול אותם חזרה ולחזור לטנקים מיד. אני לא יודע על מה כעסתי יותר. על זה שהם לוקחים משהו שלא שייך להם או מזה שהם מסכנים את עצמם בהסתובבות שלא לצורך. מגיעים לצור ויחד עם הנגמשים של הצנחנים תופסים עמדות מול העיר. במהלך שעות של המתנה אנחנו צופים כיצד חיל האוויר יורד על מחנה הפליטים אל-בץ ועל ניסיונות שלא צלחו לגרום ליציאת התושבים מהעיר ע"י ירי ארטילרי ליד הבתים.

ירי דו צדדי מס' 1

כולנו ממתינים שעות ארוכות בחום, אני מקפיד לעמוד כל הזמן בכיפת המפקד עם שכפ"ץ, כובע ומשקפת, אבל הצנחנים שלידי החליטו שזה מיותר, אני רואה אותם מורידים שכפ"צים ומשתרעים להם על החול במדרון קדמי (לכיוון העיר). פתאום נורה צרור של כ-20 כדורים בדיוק לכיוונם. אני נותן פקודת אש לכיוון משוער ממנו נורתה האש, הפגז פוגע בתלולית עפר בינינו לבין העיר. הצנחנים שבנס לא נפגעו קופצים על הנגמ"ש ויורים לכיוון ההפוך (כיוון מזרח). אני עולה בקשר הגדודי ושואל האם ידוע למישהו מאיפה נפתחה האש והסמג"ד עמוס עונה לי שהוא חושב שזה מכוחותינו. זו בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה שכוחותינו יורים עלינו.

כיבוש צור

אחרי שהניסיונות להפחיד את תושבי צור ע"י ירי ארטילרי לא הועילו, קיבלנו פקודה לירות על הבתים הראשונים. אני זוכר שיריתי מס' פגזים על הבתים שהיו בני כחמש קומות. אחת הפגיעות הביאה לפיצוץ בצינור מים בקומה עליונה. אז כבר התושבים השתכנעו שעדיף להם לצאת ונאספו בהתאם לפקודה על חוף הים מדרום לעיר. מ"פ החרמש ששמר על התושבים ביקש וכמעט התחנן בקשר שאין לו מספיק מים ומסביבו נשים ותינוקות מתעלפים מהחום. בלילה נכנסנו לחניון כמו שכתוב בספרים - כשהטנקים בשני טורים עם הקנים כלפי חוץ, פגז פלשט בקנה וכו'. סידרתי תורנות קצינים שיעברו מטנק לטנק וידאגו שהאנשים לא יירדמו. במשמרת שלי הערתי די באלימות כמה צוותים שנרדמו (כנראה שטרם הפנימו את זה שהם במלחמה) ואלה התעוררו בבהלה לא קטנה.

שלל מס' 2

חונים בסרפנד על כביש החוף בין צור לצידון. יש לי תחושה שכמה חיילים הלכו לטייל. אני יוצא לחפש אותם. מגיע למפקדה נטושה של אחמד ג'יבריל. ממראה המקום ניכר שלמחבלים לא היה זמן לפנות דברים והכול נראה כאילו מישהו עדיין שם או כרגע עזב. פתאום אני שומע רעש של נפילת חפצים מאחד החדרים, אני הולך לשם ומוצא חיילים שלנו שקופאים על מקומם. אני גוער בהם שהם מסכנים את עצמם ללא צורך ושיעופו מיד לטנקים. מאוחר יותר באותו מקום אני משוחח עם יאיר סרוסי ואומר לו שהיציאה למלחמה הזאת הייתה טעות. יאיר בתגובה מבקש שלא אדבר על זה עם החיילים ואני אומר לו שאין לו מה לדאוג.

תרגולת מייצדית

לקראת ערב לאחר חנייה על כביש החוף אני מביט עם המשקפת לכיוון מזרח ורואה מקבץ של חורים וכן סימנים של רשתות הסוואה על צלע גבעה במרחק של כשני קילומטרים. זה נראה כמו בסיס מחבלים. למחרת על הבוקר קיבלנו אישור לצאת לשם בכוח של צנחנים עם שני טנקים. הטנקים מובילים את הכוח. התמקמנו במרחק של כחצי ק"מ משם ובתאום עם הצנחנים התחלנו להשחיל פגזים לתוך החורים. לא שכחנו להפעיל את תרגולת מייצדית (תרגולת שהיא לקח ממלחמת ההתשה בה טנקים פספסו מייצדיות מיצריות בירי מצד אחד של התעלה לצידה השני). לאחר כ-30 פגזים חדלנו ירי ועברנו לחיפוי עם מקלעים לתנועת הצנחנים שטיהרו את המקום. כשחזרו סיפרו שמצאו שם כלי נשק שהמחבלים השאירו במקום לפני שברחו.

התנגשות בעמוד חשמל

לילה אחד נענו על כביש החוף בין צור לצידון לכיוון צפון. כרגיל אלי המ"פ מוביל את התור ואני סוגר. לאחר כמה קילומטרים ומסיבה שלא ברורה הסתובבנו על הכביש לכיוון דרום. תהליך הסיבוב על הכביש לוקח קצת זמן וכתוצאה מזה נפתח פער הולך וגדל בין הטנקים. מאחר שאני הטנק האחרון האצתי ביוסי אסור הנהג להחיש את מהירות הנסיעה. לאחר תנועה מאד מהירה של כמה דקות בהן אנחנו מנסים להדביק את הפער אני מזהה עיקול ימינה בכביש. אני פוקד על אסור להאט ואין תגובה, אומר שנית שוב אין תגובה, בפעם החמישית מצטרף כל הצוות לצעקות האט ועצור ואז אסור בולם בכל כוחו והטנק מסתובב ב-90 מעלות שמאלה ונתקע בעמוד חשמל. המגע של הטנק עם העמוד יוצר מופע מבעית של גיצים ומשתררת דממת מוות בטנק (כולנו מבינים שחשמל וטנק עמוס עם פגזים בהפעלה חשמלית זה לא בריא). אני אומר ליוסי בשקט – סע לאט אחורה. יוסי נוסע, הטנק מנתק מגע עם העמוד וכולנו נושמים לרווחה. אני יורד לבדוק נזקים. בסך הכול כנף מכופפת ופנסי תאורה מנופצים.

כיבוש צידון

השכם בבוקר נמצאים בפאתי צידון על כביש החוף. בקבוצת הפקודות מסבירים לנו את המטרה – כיבוש שכונת אל אלליה. שכונה נוצרית השוכנת על פסגת ההר שמזכיר את הכרמל. באותו בוקר היה בי חשש, זו פעם ראשונה שאנחנו אמורים להיכנס לתוך עיר. בצור הדבר נחסך מאיתנו. בתדריך שואלים האם יש מודיעין כלשהו? האם מישהו מחכה לנו? אנחנו כבר יודעים היטב מה קרה בעין חילווה אבל לאף אחד אין תשובות. אני מיועד לנוע אחרון ולפי הסרט שעובר לי בראש המחבלים יתנו לשיירה לעבור ואז יתקפו. אני כל הזמן עם קנה לאחור. התנועה עוברת לשמחתנו ללא כל הפרעה ואנו מגיעים לרום ההר.

גדעון ברי (גרג)

בזמן שהיינו בצידון הגיעה אלי שמועה שיש הרוג מקיבוץ גזית. שאלתי לשמו של ההרוג ונאמר לי שזהו גדעון ברי. אמרתי שאני לא מכיר אף אחד בגזית בשם זה אבל יש בחור צעיר עולה מארה"ב בשם גרג ואולי זהו שמו המלא. בערב צפיתי בשידורי החדשות בטלביזיה וראיתי קטע מההלוויה ובה גולדינה סופדת לגרג (גדעון ברי) שהיה חיל בגדוד 50 ונהרג בעין זחלתא במהלך חילוץ פצועים מטנק. עמוס בנה של גולדינה ומדריכו של גרג קרא לבניו גדעון ובארי. אני מתקשה להאמין שזה רק במקרה.

ירי דו צדדי מס' 2

שעות אחה"צ תמיד מועדות לפורענות. החום, העייפות, השעמום שורים בכל. הטנקים של הפלוגה פרושים עם קנים לכיוון צפון מערב. משמאל הבתים של השכונה שנראית כמו השכונות בהר הכרמל. בחזית פלוגה מ' שממוקמת לאורך הכביש העולה מהעיר התחתית. מאחורינו בניין בבניה בן כחמש קומות ללא קירות. אני יושב על כיפת המפקד ורואה כיצד חיילים ממפקדת החטיבה מגיעים לבית הזה ומתמקמים עליו. לפתע נשמעות יריות. כולם רצים לטנקים. אני פוקד על הנהג להניע ולהיות מוכן לתנועה ומנסה לראות מי יורה על מי. אני מזהה שאותם חיילים ממפקדת החטיבה יורים עלינו. יש פגיעות בין הטנקים וגם על הטנק שלי. עמי התותחן מנסה לעלות על הטנק אבל נרתע מהכדורים ששורקים מסביב. אני מרים את כיפת המפקד ומסובב את התותח כך שתהיה לו אפשרות לעלות מצד מוגן יותר אבל זה לא עוזר הרבה. עמי עדיין יחף ולרגע אנחנו צוחקים מהמצב הסוריאליסטי שבו חיילים שלנו יורים עלינו. לבסוף עמי מצליח לעלות על הטנק. פלוגה מ' פותחת באש לכיוון הוואדי שנמצא בינינו לבינם. הנטירים עוברים מעלינו. אני נכנס לרשת החטיבתית ומודיע שחיילי החטיבה יורים עלי. ברשת הפלוגתית אני עובר ומדבר אישית עם כל אחד מהמפקדים ומוודא שהוא מבין את התמונה ומורה שלא לפתוח באש. לאחר כמה דקות אני שומע צרחות ברשת החטיבתית של מישהו שזועק "אתם יורים עלי את הורגים אותנו". עד היום אין לי מושג מי זה ומי בדיוק ירה על מי, אבל היום העגום הזה הסתיים עם שני חיילי חטיבה הרוגים. בשלב כלשהו נכנס המח"ט לקשר ופוקד עלי "משנה פדידה" תתקדם לתוך הוואדי. אני אומר "בסדר" אבל פלוגה מ' יורה לשם וכדאי לחדול אותם קודם. המח"ט לא מתרשם ואומר "כן, כן אני מכיר את זה" ופוקד עלי להתקדם. אני מתקדם לתוך הוואדי ומקבל פקודה לעצור ולירות על בית. לאחר כעשרה פגזים שלא הרשימו את הבית כלל (הם פשוט עברו מצד לצד) אני מקבל פקודה לחדול ולא לתת לאף אד לעבור אותי. אני עומד משמאל לדרך וחוסם אותה עם הקנה. ג'יפ מגיע ואני לא נותן לו לעבור. אני רואה שהיושבים בו מאד מתוחים וכועסים. אחד מהם מתרומם ומוריד את השכפ"ץ ואז אני מזהה את הסמח"ט ינאי (שמאוחר יותר נהיה אלוף ומנכ"ל טבע) וכמובן מאפשר לו לעבור.

שחרור

שבועיים מתחילת המלחמה הודיעו לנו שזהו - המלחמה עבורנו הסתיימה. אני חזרתי לקיבוץ. הולך בשביל לכיוון הבית ורואה את לי ביתי הבכורה רצה אלי בשמחה, היא רק בת שנה ושבעה חודשים ובדיוק הגיעה מבית הילדים של הקיבוץ. רק שבועיים חלפו אך היא נראתה לי כל כך גדולה ושונה. אפילו צמחו לה תלתלים. זה היה רגע קסום עבורי.

אחרי ארוחת הערב בחד האוכל ראיתי התקהלות משונה במועדון לחבר. לקח לי קצת זמן להבין שמדובר על שידור משחקי המונדיאל. הרגשתי ניכור מהקהל הגדול שישב שם. לא הצלחתי לתפוס כיצד אנשים פשוט ממשיכים כרגיל את שיגרת חייהם כאשר בחזית חיילים מסכנים את עצמם, נפצעים ונהרגים.

שלושים שנה אחרי

אני עדיין שלם עם יציאתי למלחמה למרות שלא הסכמתי עם מטרותיה. אני מלא הערכה וגאווה על הדרך בה תפקדו חיילי וקציני הפלוגה, הגדוד והחטיבה. תפקיד הצבא לדעתי הוא לשרת את העם והמשמעות היא להיות כפוף להחלטות הממשלה, כל ממשלה. ואנחנו כקצינים וחיילים מחויבים לבצע את הפקודות גם כאשר הן מנוגדות לדעתנו או אמונתנו, אלא אם הן בלתי חוקיות בעליל.