קיבוץ גזית

פילוסוף צרפתי מפורסם אמר פעם: "האדם נולד חופשי, אבל בכל מקום הוא כבול". אכן מושג החרות הוא מושג בעייתי. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שאנו רוצים בחרות או שואפים אליה? האם זו חרות מדינית בלבד? האם זו חרות כלכלית (לכמה אנשים יש אותה?), האם זה חופש הדיבור? האם זה מצב שלא יהיה לנו בוס על הראש? האם זו החרות לממש את עצמי? האם זו חרות מפחדים, חרדות והתמכרויות למיניהן?

אליעזר שבייד, בספרו "ספר מחזור הזמנים" מסביר את התהליך של השתחררות בני ישראל, כתהליך נפשי הכרתי בראש וראשונה, תהליך שהוא רלוונטי לכל דור ודור, ולכל חברה שרוצה להשתחרר, משעבוד זה או אחר. הוא מסביר כי בני ישראל היו משותקים במשך דורות ע"י כוח השלטון האדיר של פרעה, שזוהה עם כוחות הטבע. הם מתעוררים מהקבעון המחשבתי הזה, כאשר "הגיעו מים עד נפש" , כלומר, כאשר המצרים מתחילים להשמיד את ילדיהם.

 בהצפנת  משה בתיבה כבר יש מימד של מרד בשלטון. אך לצורך ההתנערות המוחלטת מהשעבוד הם זקוקים למופת שיראה להם שהחוק או האידיאל המוסרי עומד מעל לכוח השלטון ולכוחות הטבע. את זה מספקים להם הניסים הקשורים במכות מצריים: "רק אם בני ישראל יסמכו על הראוי המוסרי שאלוהים ערב לו, ולא ירתעו מפני העוצמה של שלטון המעוגן בכוחות טבעיים, הם יהיו בני-חורין... העבדות כמציאות נפשית פנימית עדיין שרירה וקיימת התהליך נמשך "בכל דור ודור" עד היום הזה" (שם, 153). זהו ערכו של חג פסח, לדעת שבייד, כמפעל מתחדש המחנך את העם לאור הזכרון של עברו.

גם מארכס הזקן, דיבר על תהליך דומה כאשר הוא דיבר על מושג "הניכור": האדם או החברה בונים להם מוסדות ומכשירים כלכליים שנועדו לשרתם. במשך הזמן הם הופכים לכל-כך חזקים, עד שהם ניתקים משליטת האדם, ומופיעים מולו כסדרי בראשית שאי אפשר לשנותם, וזהו "הניכור" במשמעותו המרכסיסטית . כמובן, שלדעתו, בכוח ההכרה, הבנת התהליכים החברתיים, ניתן לשחרר את בני האדם מסדרי חברה מאובנים, וזה תפקיד הפילוסופיה בזמננו, טען מארכס.

איתן