גירוש הסניאיסטים

מדור הסטורי • 26/9/2017 כניסות

פרשת גירוש ה"סניאיסטים" מקיבוץ גזית

פרשת הסניאיסטים, היא מהפרשיות בתולדות קיבוצנו שכמעט לא מדברים עליה. אולי בגלל שהיא עדיין כואבת לחברים שנטלו בה חלק, אולי בגלל רגשות אשמה ואולי בגלל שקשה להסביר אותה, ממרחק השנים. אבל אני מאמין בחקירה ההיסטורית, בהעברה של מורשת תרבותית, גם אם היא טראומטית.

מה שקרה בגזית, קרה בעשרות קיבוצים של ה"שומר הצעיר" (להלן - השוה"צ), וצריך לראות את זה על הרקע התנועתי הרחב. את הרקע למאורעות המתוארים בהמשך צריך לחלק לשני מישורים:

א. ב-1952 הסתיימו "משפטי פראג", שנערכו בצ'כיה הקומוניסטית, בהרשעתם בבגידה של כל מנהיגי המפלגה הצ'כים הותיקים, ובתוכם אחד ממנהיגי השוה"צ, מרדכי אורן, שיצא לועידה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים בגרמניה ומשם יצא לצ'כוסלובקיה ונעלם. פסק הדין במשפטו של אורן היה, כי אורן ריגל לטובת האמריקאים, וכי הציונות היא אויבת הקומוניזם ומשרתת האימפריאליזם. מועצת מפ"ם בדצמבר 1952 קיבלה החלטה מאד "עדינה" : מצד אחד הקיבוץ הארצי ממשיך לראות בברית המועצות ובקומוניזם את הדרך לקידמה, את עתיד האנושות, מצד שני הקה"א שולל את משפטי פראג, את אשמתו של אורן, ואת שלילת הציונות שהובעה במשפטים אלו.

      החל ויכוח בתוך הקיבוץ הארצי. חברים רבים שהפנימו במשך שנים את האמונה   "שרוסיה והמפלגה  הקומוניסטית צודקים תמיד" לא היו מוכנים לקבל את שלילת דין משפטי פראג, אפילו במחיר הפקרתו של אורן והשמצת הציונות. בהצבעה במועצה הם היו 9%.

ב. אך מי שגרם סופית לגירוש השמאלנים מהקבה"א היה משה סנה. סנה שעמד בראש נאמני בריה"מ, במפ"ם החליט לאחר החלטת מעצת הקיבוץ הארצי בדצמבר 1952, להקים בתוך המפלגה חטיבה עצמאית, "חטיבת השמאל" מתוך ידיעה שמפ"ם לא תתיר זאת. ואכן בינואר 1953 הוא ופעיליו המרכזיים הוצאו מהמפלגה. הבעיה הייתה שרבים מתומכיו של סנה נשארו במפלגה, בעיקר בסניפים העירוניים אבל גם בקיבוצים.

למעשה גירוש הסניאיסטים היה גירוש אותם חברים שלא ויתרו על הקשר עם סנה, אחרי שכבר הקים מפלגה מתחרה (מצב של שתי מפלגות באותו קיבוץ היה בלתי נסבל במושגי אותם ימים). צריך לזכור כי המפלגה של סנה הפכה מהר מאד למפלגה אנטי-ציונית. סנה עצמו הוציא מיד עם פרישתו, חוברת אנטי-ציונית, ברוח סטליניסטית אדוקה. החוברת הפכה בברכת מק"י (המפלגה של סנה) לחומר תעמולה פופולארי ביותר בכל המפלגות הקומוניסטיות בעולם, וציטטו אותה בכל השפות כהוכחת אופיה הריאקציוני, האנטי קומוניסטי של הציונות שפעלה מאז ומתמיד בשרות האימפריאליזם. בעקבות המאורעות המתוארים לעיל עזבו כ-260-300 חברים את קיבוצי השוה"צ, אם כי לא כולם הצטרפו למק"י.

יעקב חזן, עבר בכל הקיבוצים ולחץ עליהם לקבל החלטה על הוצאת הסניאיסטים מהקיבוץ. בחשבון היסטורי נראה לי שחזן צדק כאשר לא נתן לפלג את התנועה לשתי מפלגות, שאחת מהן פסקה מלהיות ציונית.

איתן קליש

 

מתוך הפרק: "חזן עד חמש בבוקר" (ספר בהכנה של דבורה שכנר ז"ל, חברת קיבוצנו על "אנשי סנה")

------------------------------------------------------------------

ב-20  ביולי 1953, בשעה 20:00, מתחילה שיחת הקיבוץ הגורלית. 130 חברי גזית שותפים להכרעה. השאלה העומדת לדיון היא:  האם אנחנו מסוגלים להכיל חילוקי דעות כה קיצוניים, או שלא תהיה בררה ונאלץ להוציא את הסניאיסטים מהקיבוץ.

חזן נאבק בטיעוני החברים המבקשים "לחון" את הסנאיסטים: "אלו חברים שנאמנים לקו התנועה",  אומרים החברים, ומבקשים להתחשב ב-18 "הנידונים": "הם חברים טובים. הוכיחו את עצמם בעבודה ובפעילות. הם הקימו איתנו את הקיבוץ. למה לא לנהוג כלפיהם בסובלנות?"

חזן הסמיק. דומה שהמילה "סובלנות" הרתיחה את דמו. קול הבס המלא שלו עלה לכמעט צעקה:

"סובלנות אתם אומרים? אצלנו אין סובלנות, לא בחסד ולא בזכות". ושתק כמה שניות.

בפרוטוקול של השיחה שנרשם על-ידי מרדכי כהן, לא מתוארים השינויים בטונים ויתר האמצעים הרטוריים של יתר הדוברים, אך את הריטוריקה של חזן הוא מתאר היטב.

את משפט המחץ שלו אמר חזן בחיוך לעגני:

"הם חושבים את עצמם למהפכנים אמיתיים. ואנחנו בשבילם, רק רפורמיסטיים. כאלה שיכולים לסבול אותם. אבל לא: אנחנו לא רפורמיסטים. אנחנו לניניסטים. לא סובלניים"!