כיצד אנו מתייחסים ל"קנאות"?

דעות • 19/12/2017 כניסות

קנאות לערכים – שיחה לקראת חנוכה / טלי-גורן- ספיר

"מי לה' אלי"

בספר מקבים א' מסופר כיצד ניסו היוונים להשליט את התרבות ההלניסטית בקרב בני ישראל ויהודה:

"(כד) ויהי ככלותו (של נציג השלטון היווני) לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודיעין לזבוח זבח כאשר ציוה המלך." – כלומר, לא כמנהג היהודים. ואז:

"(כה) וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. (כו) וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. (כז) ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא.* (כח) וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו - יבוא אחרי."

(*על פנחס וזמרי בן סלוא אנחנו לומדים מספר במדבר פרק כ"ה. פנחס בן אהרון הכהן ראה את זמרי בן סלוא, איש מישראל, הולך בניגוד לאיסור עם בת מדין, הלך אחריהם ודקר אותם למוות. בתמורה ניתנה לו ולצאצאיו הכהונה עד עולם.)

את הקריאה הזאת, "מי לה' אלי", שקרא מתתיהו בחמתו אנחנו מכירים מהזמן שלאחר מעמד הר-סיני כמתואר בתורה (שמות ל"ב), כשמשה ירד מהר סיני וראה שבינתיים פיסל אחיו אהרון עגל מזהב לעם, בתור אלוהים. תגובת משה לא אחרה לבוא :

"(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ."

בני משפחת החשמונאים הם משבט לוי. אותו שבט שהתייצב לימין משה לקנא לתורה.. גם משה וגם מתתיהו החשמונאי קוראים קריאה דומה להצטרף לפעולה קנאית, גם במחיר כבד, כדי להגן על תורת ה'.

ניתן להבין ממקורות אלה שהקנאות לתורה, מתקבלת כדבר חיובי.

קנאות - (עפ"י מילון רב-מילים באינטרנט) היא התנהגות קנאית המגייסת את כל האמצעים להשגת המטרה. היא מנהלת מלחמת חורמה ללא פשרות. הקנאות היא התנהגות קיצונית, פנאטית, המציגה עמדה בלתי מתפשרת. כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא "קנאי ל..." הכוונה היא שלילית, כי בחיי היומיום אנחנו מעדיפים את הפשרה ואת הסובלנות. אך האם אין מצבים שבהם אנחנו יכולים להצדיק או אפילו להעדיף התנהגות קיצונית – קנאית? האם יש מצבים שאין ברירה ועלינו לנקוט דרכים קיצוניות לשם השגת המטרה?

האם אנחנו קנאים לערך או ערכים מסוימים?

מה אנחנו מוכנים לעשות למען הערכים האלו?

חשוב לציין שספר מקבים א' כמו שאר ספרי המקבים, לא הוכנסו לתנ"ך. יש הטוענים שחכמי בית שני, אלה שקבעו וחתמו את הקנון של 24 ספרי התנ"ך, לא ראו בקנאות פיזית ענין שיש לעודדו ולכן השאירו את ספרי המקבים מחוץ לקנון המקודש.