קיבוץ גזית

תאריך לידה: 5.6.1929

תאריך פטירה: 13.3.2026

זאב זהבי, נולד בשם אדולפו גולדמן ב-5 ביוני שנת 1929 בבואנוס איירס ארגנטינה וגדל בפרבר סן פרננדו. אח צעיר לנפתלי-נטליו, מויסס-שיקה ואליאס-אליהו. אך שם המשפחה גולדמן לא היה חלק אורגני ממשפחתו. כשהתקרב סבא לייזר של זאב לגיל בר-מצוה, הגיל בו גייסו נערים לצבא הרוסי בסיביר בתור בשר תותחים לצבא, החליטו הוריו למצוא פתרון ולהציל אותו מהגיוס. עד כדי כך היתה בעיני הוריו בעיית הגיוס לצבא הרוסי חמורה, שאפילו פרידה קשה מבנם היתה מחיר שהיו מוכנים לשלם - הם העבירו את לייזר לזוג יהודים חשוכי ילדים ביודעם שבן יחיד לא מגייסים לצבא. כך עבר לייזר מהוריו הביולוגים ששם משפחתם היה פירפלוב, למשפחת גולדמן, שהיו תופרי כובעים במקצועם. וכך גם הפך שם משפחתו של הסב מפירפלוב לגולדמן. משפחת גולדמן היו כובענים במקצועם, ומקצוע החייטות, תלווה את משפחתו של זאב שנים רבות.

זאב היה בן הזקונים של הוריו יואל וחנה, שיחד עם הוריהם ומשפחתם עברו בשנת 1909 מרוסיה לארגנטינה, במטרה לשפר את תנאי חייהם. בארגנטינה היה קרוב משפחה שחי במויססויל, עיירה הראשונה ממושבות הברון הירש שהוקמה בארגנטינה. העיירה ממוקמת במחוז סן קריסטובל, בפרובינציה של סנטה⁻פה, שם פתחו חנות צנועה לבגדי גברים, תפירת כובעים ומכירה קמעונאית. בעיירה היה בית ספר עממי בלבד וכל משפחה שילדיה גדלו עברה לעיר גדולה, משפחת גולדמן עברה לבואנוס איירס, שם המשיכו להתפרנס מבגדים שתפרו.

זאב היה אדם מחושב, שידע מה הוא רוצה מהחיים, וכך בשנת 2011 קרא לי ואמר:

"הגיע הזמן, לפני שהזיכרון יתחיל לבגוד בי, לפרוש את קורות המשפחה שלי עד כמה שהזיכרון והידיעות שלי מאפשרים זאת. בתוך הסיפור המשפחתי אספר גם איך אני השתלבתי, מה היה המקום שלי במערך כולו ואיך התפתחו חיי. זהו מעין סיכום של חיים שיש בו גם הסקת מסקנות ותובנות שצברתי. יחד עם זאת יש לי עוד תוכניות וציפיות כל זמן שהבריאות תאפשר זאת, אם אפשר יהיה להשלים ולשנות ולשפר, כפי שתמיד השתדלתי לעשות. תמיד ניסיתי לפתור את הבעיות שנקלעו בדרכי ולא לעקוף אותן, כך הגעתי עד היום, למקום בו אני נמצא."

בספר שכתבנו, שניתן לראות ולקרוא במועדון ובספריה, המשלב את סיפור חייו בסיפורה של בינה, עולים בדיוק הדברים בהם פתח. זאב היה איש הגשמה במלוא מובנה של המילה. שמע, הבין, החליט ועשה.

עד כיתה ו' למד זאב גם בבית ספר ציבורי וגם בבית ספר יהודי, שם פגש במורה יוצא דופן אהרון דייחובסקי שמו, שהכניס בתלמידיו לא רק יהדות אלא גם ציונות. "אם יש אדם שהשפיע רבות על השקפת עולמי" אומר זאב, "ועל זאת של חברים איתם הגעתי יחד לגזית, אהרון דייחובסקי הוא האדם. הוא הראה לנו כבר בגיל מוקדם מאוד, מפה של ארץ ישראל, חשף אותנו לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל ופתח את עינינו לנושא הציוני כולו."

כשהתחיל לחשוב מה צופן העתיד עבורו, הביט על הדברים באופן מאוד קר ושקול והרגיש שאין לו אופק, ושגם אם יסיים את לימודי הרפואה שהתחיל, לא אלה החיים שירצה לחיות. הוא הי ילד טוב ירושלים, עזר להוריו בכל מה שנדרש ותמיד. בילדותו אסור היה לו להתקרב לתנועת הנוער, ההורים הרשו ללכת רק למועדון "הכוח", מועדון יהודי של ספורט ופעילות כללית. מנערים צעירים גבו סכום שעוד יכלו ההורים להרשות לעצמם, כשגדלו ביקשו סכום הרבה יותר גבוה ובזאת הסתיימה השתתפותו של זאב במועדון של בעלי האמצעים. התחליף הזמני ל"הכוח" היה ה"סנטרוֹ חוּבֵניל סיוניסטה" בסן-פרננדו, ששכן בבית הקהילה. בית הקהילה היה אולם גדול ורב שימושי. שם שכן ה"מנוף" הכספי של הקהילה: הקואופרטיב לאשראי (מין בנק מקומי ליהודים), בית כנסת לחגים, אולם להצגות, מסיבות בית הספר והגן, אירועים חברתיים, כיתת לימוד לבית הספר ולגן וגם ספרייה באידיש. באותו אולם התחיל לפעול בשנת 1935 קן של "השומר הצעיר", כתנועת הנוער הראשונה והיחידה בקהילה.

לתנועה הגיע זאב כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה לימודי הרפואה בגיל 17 שם פגש את משה רויטבלט (רותם), אותו הכיר מבית הספר היהודי בתור ילד. תוך כדי כך הלימודים המליץ משה לזאב לקרוא ספרות כשהספר שאולי הכריע את הכף עבור זאב היה "האדם הבינוני", של חוסה אינחניירוס, ספר שמלמד את האדם למצוא פשר ומשמעות בחייו. הספר מתאר אדם בינוני, שאינו פורץ דרך אלא ממשיך והולך בתלם שהוגדר עבורו.

לעומת המשפחה הקרובה והמצומצמת שכל-כך הגבילה אותו לראות מה נעשה בחוץ, ובעיקר חשדנותו של אביו, שנבעה מניסיון החיים שלו - הקריאה בספר והשיחות עם משה עזרו לזאב לכוון את המחשבות ולמקד אותן. לאט לאט התקרב לתנועת "השומר הצעיר" בבית הקהילה. בהתחלה ההורים לא ידעו, אחר כך לא רצו לדעת, יותר מאוחר כבר לא היתה להם ברירה. יחד עם זאת לא הטיל ספק בחובותיו לפרנסת המשפחה, בהעברת הבגדים שאביו תפר, לבעלי המלאכה השונים כמו תופרת לולאות וכפתורים ולגיהוץ. כשהיה קטן אחיו הגדולים עשו זאת וכשגדל היה ברור גם לו וגם לאחרים שמעכשיו התפקידים האלו מוטלים עליו, וכך היה. אבל כל העת, ובעיקר מאז הצטרפותו לשומר הצעיר, הרגיש את חוסר התוחלת שבחיי הוריו והוודאות שהוא יחיה חיים אחרים, חיים בעלי משמעות. ספר זה ומאמרו של יעקב חזן: "30 שנה לתנועה החינוכית" היוו את מסלול ההגשמה של זאב. בתנועת השומר הצעיר מצא זאב חברה שדיברה אליו, הרגיש שהגיע למקום הנכון, שנתן לו משמעות, וכך הצטרף לקבוצת "גאולה" בקן סן פרננדו.

עוד מהמורות לא קטנות צריך היה עליו לעבור עד שמימש את חלומו לעלות ארצה. הוריו ליוו את הכרזת מדינת ישראל בהזדהות, אבל זה כמובן לא אומר שהסכימו שבנם יחיה בה. באותה תקופה גם ראה כבר את החנות ואת התעסקותו של אביו והבין שאין לזה עתיד. אבל שיקה אחיו אמר "שההורים עוד יחלו ויקבלו התקף לב בגללי ושאני ממרר להם את החיים, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר על החיים שלי." בשנת 1948 יצא עם חבריו לתנועה להכשרה בגולנד, שם כבר עבד בלול התרנגולות. במהלך 1950 שירת זאב 9 חודשים בצבא ארגנטינה, ועם שיחרורו מהצבא הנפיק לעצמו דרכון בדרך לעלות ארצה.

זאב מפרט בספר את כל המעברים שהיה עליו לעשות, את המכשולים והחששות שהיה עליו להתגבר עליהם, סיפור שאם לא היה מתרחש באמת לאדם שאנחנו מכירים, קשה היה להאמין הוא לא בדוי.

וכך ב-7 בדצמבר 1950, ליוו אותו הוריו לנמל יחד עם אליאס, נטליו ובני משפחותיהם לסיפון האוניה שתגשים את החלום הציוני שלו. "יצאתי מהבית ברגשות מעורבים" מספר זאב "מצד אחד השתחררתי והלכתי לקראת עולם חדש, מצד שני ליוו אותי רגשות אשמה בקשר לעתידם של ההורים." יחד עם חבריו לקבוצת גאולה מהתנועה הפליג מארגנטינה לאיטליה בדרך לקיבוץ גזית. "הגענו לארץ בינואר 51, חורף יבש, חיכתה לנו משאית שהביאה אותנו לגזית להיכרות עם המקום. הרושם הראשון שלי מהארץ ובמיוחד מהקיבוץ, היה כביר. ביחס למה שתיארנו לעצמנו ולתנאים שחווינו בהכשרה בארגנטינה, חשבתי שאפילו מה שראיתי בטירה, נחשב לגן-עדן." אחרי מספר ימים בגזית הצטרפו לגרעין בקיבוץ גל-און, שם הכשיר עצמו זאב למקצוע שהחל בו עוד בהכשרה בגולנד שבארגנטינה, להיות לולן. לעברת את אדולפו לזאב, היה טבעי וכך כנראה גם את גולדמן לזהבי.

בגזית הכיר את בינה לבית פרידמן, דרכה נכנס למשפחת שלומי, שחיבקה אותו בחום, כמו שרק הם יודעים, על שלל האירועים המשפחתיים שחגגו וחוו לאורך כל שנות חייהם המשותפים. כמו שאמר זאב: "הקמת משפחה עם בינה היא מהדברים הטובים שקרו לי בחיים." לזאב ולבינה נולדו 3 בנות, רינה, עדה וחן. בשנת 2003 איבדו זאב, בינה, עדה וחן את בתם ואחותם רינה והמשיכו לחיות לצד הכאב והחסר.

אחרי יותר מ-25 שנות עבודה בלול, עבר זאב לעבוד במחלקת הדפוס במפעל 'פלזית', ואף ריכז את המחלקה. כשיצא לפנסיה הצטרף לעובדים בבית העובד, שם ישב וקילף את חלקי הפלסטיק במרץ ובאמונה שלמה. חלוץ היה וכך נשאר.

כמה מלים אישיות: זכיתי להיות אחראית על בית העובד מספר שנים עם חברים רבים שכבר אינם איתנו, וזאב ביניהם. איש כל כך טוב, ומתוך השתקנות שלו עלו עמדותיו וסיפוריו אבל ראשית לכל הייתה המוזיקה. זאב ארגן ספריית דיסקים שלא הייתה מביישת אף בית, לכל שבוע הייתה חבילה נפרדת של דיסקים, בעיקר מוזיקה קלאסית אבל לא רק, שהוא היה אחראי להשמעתם לאורך שעות העבודה, הקפה והשיחות.

תקופה ארוכה ראינו את זאב הולך במדרכות הקיבוץ עם המטפלת הנאמנה שלו פלור, הוא שמר על כושר גופני גם בביתו כשמול הטלויזיה ניצבים הליכון ואופני כושר. בשנה האחרונה הלך זאב והתעייף, גם גופנית וגם נפשית והרגיש שדי, הוא את החלום שלו חי בשלמותו והגיע העת להיפרד. כך חשב, כך הבין וכך עשה.

כמעט בן 97 היה זאב, הותיר אחריו בנות, נכדות ונכדים, נינים ונינות ומשפחה קיבוצית גדולה

יהי זכרו ברוך

עדה - הבת

15/3/2026 (יום הקבורה)

אבא יקר שלי,

קודם כל ולפני הכל רציתי להגיד לך תודה, תודה על כל מה שהיית בחייך , אני יודעת שכל מה שעשית היה הטוב ביותר שיכולת, ומכוונות טובות. היית נאמן לעצמך ונחוש בדרכך, ובכך הטבעת את חותמך בעולם, והיוות מקור להשראה.

אבא תודה על פרק החיים שלך עם אמא האהובה שכל-כך אהבת ושאיפשרת לה להרגיש שהיא רצויה, מוערכת ונאהבת,

תודה על המשפחה שבניתם יחד ברוח הקיבוצית, ואני מודה על כך שזכיתי להיות בתך.

יש מצבים בחיים ששום הכנה מוקדמת לא באמת מכינה אותנו אליהם, וזה מה שאני בדיוק מרגישה עכשיו. עצב , כאב, ואת החלל שנוצר בי . אבא לכתך הותיר בי ריקנות וזכרונות. הנוכחות שלך בחיי תמיד היתה קיימת, ובכל שלב של החיים שינתה את צורתה, השפעתה, ועוצמתה עלי.

לפני כעשרה ימים החלטת שאתה לא רוצה לקום מהמיטה ולא רוצה לאכול. מדי פעם פתחת עיניים חייכת אמרת תודה ושיהיה בסדר. מיום ליום גופך נחלש ושקעת אל הסוף.

סיום מסע חיים של 96 שנים. וברגעים האלו, שאני מביטה בעינייך מציפים אותי זכרונות מהילדות וגעגועים למשפחה שהיינו אז.

האובדן הכואב של רינה הכה בכולנו וסדק את האורגניות המשפחתית. לך ולאמא ההתמודדות היתה קשה מאוד, במיוחד לאמא שבה תמכת בסבלנות לאורך הדרך, ועכשיו תמצא מנוחה ביניהן.

מציירת לעצמי את המסע שעברת , את האיש והאגדה, שבעקשנות והנחישות המאפיינות אותך, הגשמת חלומות וחיית חיים ארוכים ומלאים.

למשל כשחיידק הציונות דבק בך, מימשת את חלומך לעלות לארץ ישראל ולהיות חלק פעיל בבניין הארץ.

עזבת את הבית למורת רוחם של הורייך שביקשו שקודם תשלים את לימודי הרפואה שהתחלת ורק שתסיים תעלה לארץ.

היית נאמן בכל רמ״ח אבריך לקיבוץ לעבודה ולחוקיו הנוקשים.

זכורות לי ההקמות בבית ההורים שהיוו עבורי את נקודת האור היומית.

הבית , הריח של הצנימים והמוזיקה הקלאסית שתמיד התנגנה ברקע. ידעת וזיהית את כל היצירות של טובי המלחינים את השמות ומספרי היצירות. בתוך העצב והכאב אני מוצאת נחמה בכך שכיבדתי את רצונך ובקשתך ממני איך היית רוצה שיהיה הסוף, ובנאמנות כיבדתי את בקשתך למות בבית במיטה שלך כשברקע מתנגנת המוזיקה הקלאסית שכל-כך אהבת, גם בימיך האחרונים ועד נשימתך האחרונה.

ההקמה היתה זמן יומי מוקצב אחהצ עם ההורים, שבביתנו החל בטקס שתיית המאטה עם הבומביז׳ה, יושבים סביב שולחן קטן, אתה היית שותה את הלגימות הראשונות שהיו מרות, ואז נותן לי להמשיך לשתות, היית מכין צנימים עם ריבת תות וגבינה לבנה וזו היתה ארוחת ארבע המשפחתית שלנו ברוח ארגנטינאית. אחרי כן היית מזמין אותי ללכת איתך ללול לבדוק שהכל בסדר שם שאין נזילות בשוקת, ויש מספיק תערובת לכל האפרוחים, בדרך ללול היינו מסתכלים על הכוכבים וצורת הירח המשתנה ובלילות של ירח מלא אהבת לשיר את שיר הירח בספרדית.

זוכרת את הטיולים המשפחתיים בשבת בבוקר לואדי והפיקניק על שמיכת הפיקה הנצחית, המשובצת כתום וירוק, שבקיץ הפכה לשמיכת בריכה. ערבי הורים שבהם היית מלווה אותי לבית הילדים והיית רק איתי והיינו מסדרים ביחד את המצעים הנקיים, זכורים לי הרגעים בהם הייתי צריכה אותך יותר אבא, אבל הבנתי שמעל הכל היית נאמן ומסור לאידיאולוגיה ולכללי הקיבוץ והיית שקוע בהווית העשייה השיתופית. בשנים האחרונות אמרת לי שאתה מצטער ומתחרט על כך שלא הקדשת לנו יותר זמן…

ועכשיו אבא יקר שלי נשארתי עם כל מה שספגתי ממך לאורך הדרך, הדברים הטובים והפחות טובים, הארת לי דרך של יושר, התמדה, חריצות ועשייה משמעותית. תופסת את עצמי ולא מאמינה שאתה כבר לא פה , אבל הנוכחות שלך תישאר חלק ממני לעד. נשאר בי הגעגוע והאהבה אלייך.

לסיום רציתי להביע את הערכתי העמוקה לפלור שלנו שב 11 השנים האחרונות טיפלה בהתחלה באמא, ואז נשארה לטפל באבא בנאמנות, בסובלנות ומסירות אינסופית. לא יכולנו לבקש טיפול טוב יותר לאבא.תודה ענקית אנחנו אוהבים אותך !!

רציתי גם להודות לכל האנשים בקיבוץ שתמכו, דאגו, ועזרו לאמא ואבא במהלך השנים האחרונות, ועד היום הזה.

עדי - הנכדה

סבא,
יש כמה נקודות שתמיד עולות לי לראש כשאני חושבת עליך
* איך עזבת את ארגנטינה באמצע לימודי רפואה כדי להגשים את החלום הציוני
* כמה ההורים שלך ציפו לבת אחרי שלושה בנים ובסוף אתה הגעת
* שחיכית באהבה עיוורת לסבתא בינה שתעלה ארצה

אבל בין השורות והכותרות ששמעתי עליך, בשבילי היית סבא נעים, שמדבר לאט לאט, שכל פעולה עושה באופן שכלתני, מחושב. אם היו משדרים איזשהו קונצרט או כתבה מעניינת בטלוויזיה בזמן של שנת הצהריים, היית מכוון את המקליט שיקליט בדיוק באותה השעה, וצופה מאוחר יותר.
כשהייתי מספרת לך משהו שהסב לך גאווה היית לוקח עיפרון ורושם לך כדי לא לשכוח.
כשהיינו שואלים אותך שאלות שאתה לא יודע את התשובה עליהן, היית לוקח איזה ספר מהמדף ומחפש אם יש שם את התשובה.
פעם גם סבתא ואתה הייתם מתאמנים על הקלדה במחשב.
בסלט בארוחת הערב היית שם לא פחות מחמישה צבעים של ירקות.
ועל ההליכות עוקפות הקיבוץ לא היית מוותר, ולמען האמת זה היה כל כך כייף להצטרף אליכם לצעידה.
בשעות אחר הצהריים היית מדליק את המערכת ומשמיע קלסיקות.

וכשאני חושבת על כל התכונות שלך אני רואה אותן גם קצת בעצמי
תודה סבא אני מקווה שאתה עם סבתא ואמא עכשיו שלווים ושמחים.

חגי בר שלום - בן משפחה

זאב היה אחד השורשים העמוקים ביותר שלנו, חלק מנוף ילדותנו ובגרותנו. הוא עקר את עצמו מארגנטינה ומצא את ייעודו ביישוב הארץ ובהגשמה פשוטה, טבעית, עיקשת וסיזיפית של החזון הציוני. בדרכו השקטה והצנועה היווה מצפן ערכי של טוב לב ותמימות יחד עם עשייה יומיומית של נשיאה בעול הקיבוצי.
אמנם זאב היה נחבא אל הכלים, אבל ידע להתבטא בנחרצות ובחריפות על כל נושא שהופיע ב"על המשמר", או על כל ספר חדש.
הגינה המטופחת להפליא של זאב הייתה דוגמא ליופי ולהקפדה.
הזוגיות של בינה וזאב הייתה בעיני דוגמא לזוגיות מאושרת תוך קבלה הומוריסטית של ההפכים.
אמנם בינה היא זו שהייתה מומחית לחינוך, אבל השיחות המעניינות על משפחה היו דווקא עם זאב.
עם הצער הגדול על לכתו צריך להודות שהשנים האחרונות לא היטיבו איתו, ושעבר זמן מאז ניהלנו איתו שיחה עמוקה.
הכאב על אובדן רינה האהובה לא יתואר, וקשה להבין כיצד חזרו בינה וזאב לשגרה קיבוצית יומיומית. ואולי הרפיית השפיות שבינה וזאב לקו בה בסוף ימיהם היא זו שעזרה להם להתמודד עם הכאב הזה.
אתגרים נוספים בתוך המשפחה הוציאו ממנו אסרטיביות עם רוך, החלטיות עם עדינות, ולא קשה להבין למה כולם, ובמיוחד הנכדים שלו, כל כך אהבו אותו.
גם אנחנו נזכור אותו.
חיבוק חזק חזק.

פלור - המטפלת

Querido Zeev.
Escribo estas palabras con el corazón encogido tras tu partida. Tu ausencia duele pero tus recuerdos me dan paz.
Zeev, fuiste una persona excepcional y un caballero en el total sentido de la palabra.
Ha sido un honor para mí formar parte de esta linda familia. Quiero agradecer profundamente la confianza que todos ustedes depositaron en mí para llevar a cabo la función de cuidadora.
Gracias por haber sido parte de mi vida en Israel y hacerme sentir siempre en familia con calor de hogar.
Zeev, descanse en paz!!!
Tambien agradezco a todos los javerim del kibutz Gazit que de una u otra forma me han ayudado y poyado durante estos más de once años aquì. Muchísimas gracias.
Atentamente.

FLOR

זאב היקר,

אני כותבת מילים אלה בלב כבד לאחר פטירתך. היעדרותך כואבת, אך זיכרונותיך מביאים לי שלווה.
זאב, היית אדם יוצא דופן וג'נטלמן בכל מובן המילה.

היה לי כבוד להיות חלק ממשפת זאבי הנפלאה. אני רוצה להביע את תודתי העמוקה על האמון שכולכם נתנם בי כדי למלא את תפקידי כמטפלת.
תודה לכם על היותכם חלק מחיי בישראל ועל שתמיד גרמתם לי להרגיש כמו משפחה, עם חמימות של בית.

זאב, תנוח על משכבך בשלום!

בהזדמנות זאת אני רוצה גם להודות לכל חברי קיבוץ גזית אשר, בדרך זו או אחרת, עזרו ותמכו בי במשך יותר מאחת עשרה שנים כאן. תודה רבה.
בברכה, פלור.