קיבוץ גזית

כל בני האדם נולדים שווים ובני חורין (הצהרת זכויות האדם, המהפכה הצרפתית)

למחרת ההצבעה שהעבירה את קיבוצנו ממודל של קיבוץ שיתופי, למודל של קיבוץ "רשת בטחון", הבנתי שהסתיים עידן בחיי הקיבוץ. ערך השיוויון ירד בקיבוץ לתחתית הסולם. כבר לפני שנים לא מעטות אמר לי אחד ממייסדי גבעת חיים: " ברגע שהאידיאלים של שוויון ושל שותפות, יגוועו בתודעת הדור הצעיר, לא יישאר שום דבר מהקיבוץ". הלכתי בשביל שהוביל מסביב לקיבוץ, כהרגלי בשעות אחה"צ וחשבתי לי: "כמה שהוא צדק".

כהרגלי בעיתות של דילמה, התחלתי לשאול את עצמי, מה אבי היה אומר על "מות השיוויון" אילו היה חי עדיין? התקשיתי להגיע למסקנה, וצללתי בים הזכרונות שיש לי ממנו:

אבי ממייסדי הקיבוץ, הירבה לדבר על הנושא הזה, והייתה לו פרשנות מיוחדת לערך השוויון. הוא תמיד אמר שאותו לא מעניין כמה כסף יש לכל חבר בארנקו, מה שחשוב הוא שוויון ערך האדם.

בתור חבר שאף פעם לא נבחר לשום ועדה הוא טען בלהט, כי אנחנו צריכים ללמוד מהדימוקרטיה היוונית – שם בעלי התפקידים נבחרו לפי הטלת גורל. הייתי ילד והזדהיתי עם כאבו. הוא כל-כך רצה לתרום לחברה אך לא נתנו לו...למה לא הבנתי באותם ימים.

ערב אחד, ואני עודני נער, הלכנו לאכול ביחד בחדר האוכל של הקיבוץ. שוחחנו על הקיבוץ, ואז הוא אמר לי משהו שדי זעזע אותי: " תדע לך שגם בקיבוץ חשוב להיות אדם חשוב." האמת היא שאמירה זו די הפתיעה אותי, כי אבי היה ידוע כאופוזיציונר שתמיד ביקר את האנשים החשובים של הקיבוץ. שאלתי אותו "מי למשל הוא אדם חשוב בקיבוצנו?" הוא אמר לי "הגזבר למשל". ידעתי שהגזבר הוא אחד משנואי נפשו והתפלאתי שדווקא בו הוא בחר. בדרך כלל הוא "לא עשה חשבון" לאף אחד, כלומר לא התכופף ולא בלם את פיו לפני "חשובי" הקיבוץ.

בקיבוצנו היה חבר שהגיע גבוה מאד בהיררכיה הפוליטית. הוא היה שר בממשלת ישראל מזכ"ל ההסתדרות, ועוד, ולמעשה היה המנהיג הרוחני של הקיבוץ. אבי שהרבה בנסיעות לחו"ל, נינזף פעם בארוחת הבוקר ע"י אותו חבר שאף הוא הרבה לנסוע לחו"ל בשליחות התנועה. החבר אמר לאבי: "צבי, אתה נוסע יותר מדי לחו"ל." אבי ענה לא בלי לחשוב פעמיים, לפני כל החברים: "מי שמדבר...".

בהתאם להשקפתו השוויון הכלכלי בקיבוץ לא היה כל כך חשוב. הוא הרבה לעבוד בגינות פרטיות מחוץ לקיבוץ, בעיקר אצל קרוביו וחבריו בעיר. כששאלתי אותו כיצד זה מתיישב עם עקרונות הקיבוץ, הוא ענה לי שהכספים שהוא מקבל מהעבודות האלו משמשים אותו לנסיעות לחו"ל, לביקור חבריו וחברותיו הפזורים ברחבי אירופה. בקיבוץ הוא אמר " בקיבוץ אני די בודד, ולכן הנסיעות האלו הם צורך בשבילי" והוסיף בצורה מניפולטיבית משהו: " העקרון של השיוויון הקיבוצי אומר: 'מכל אחד לפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו'. אני מגשים את החלק השני של האימרה הזו.

לקראת סוף הטיול נזכרתי שהוא באמת הגשים הלכה למעשה את עקרון שיוויון ערך האדם. ביתו היה פתוח תמיד לכל המתנדבים בקיבוץ, בני כל העמים והגזעים. הערה גזענית לא שמעתי מפיו כל חיי. היו לו חברים ערבים שגרו בגדה המערבית. פעם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה הוא נסע לבקר אחד מהם בבית לחם. הוא הצליח לשכנע נהג מונית ערבי שייקח אותו מירושלים לביתו של החבר שלו. כשהוא יצא מבית חברו הסתבר שנהג המונית ברח....

לימים נהייתי למורה לאזרחות. בשיעור שעסק בשוויון לפני החוק, אמר לי תלמיד אחד בן 17: "המורה אתה מדבר על אידיאל נשגב, אבל תסתכל מה קורה במדינה שלנו – איפה יש בכלל שיוויון?" התשובה שלי הייתה שגם אם עקרון וערך זה מופרים לא פעם במציאות, אין זה אומר שהם לא קיימים. הם קיימים כרעיונות, כקני מידה, בראשינו ובליבותינו, והעובדה היא שאנשים בכל העולם נאבקים עליהם.

איתן קליש