קיבוץ גזית

אך איפה איפה הן הבחורות ההן,

עם הקוקו והסארפן, עם הטוריה והשבריה,

למה כבר לא רואים אותן?

סיפורי רפתניות

ה"רפתניות של שנות החמישים התאספו לפני שבועיים לספר לנו במשותף את סיפורה של התמונה המפורסמת של החולבות (לא זאת שלמעלה):

לאה גוטמן

בשנת 1951 הצטרפתי לצוות הרפתנים של קב. גזית. לפני כן עברתי תקופת הכשרה,עם פלוגת העלייה שלי בקבוץ גל-און ,הוותיק.

שם החלטתי שאני רוצה לעבוד בענף חקלאי ובחרתי להיות רפתנית. בגל-און חלבו עם בצורה ממוכנת, וכאשר הגעתי לגזית נאלצתי ללמוד לחלוב בידיים.

שפרה: אני התחלתי בעבודת הרפת ברמת השופט. סדרן עבודה ביקש מתנדב לעבוד ברפת. ראיתי שאף אחד לא מסכים, אז התנדבתי. זה לא היה קל לבחורה ששעבדה עד עתה כרוקחת להתחיל לקום בשלוש בלילה לחליבות. בגזית עבדתי בהתחלה בסיקול, ואחר זמן קצר עברתי לעבוד ברפת. ברפת עבדתי שלוש שנים, עד ללידת בתי הראשונה.

לאה גוטמן: מהר מאוד גיליתי את "היתרונות" של החליבה בידיים בגזית, שכן חליבה ביידיים הצריכה צוות גדול, ואנחנו פיתחנו הווי מיוחד:

כדוגמה, למחרת ערב ישיבת המזכירות - לפנות בוקר - במשמרת הראשונה של החליבה, רפתן אחד (אשר שמו שמור היטב בזיכרון הרפתנים) היה מספק דו"ח טרי ונרחב על הנושאים שהועלו במזכירות. התמונה זכורה לי הייטב: שורה שלמה של רפתנים,רכונים מתחת לבטן הפרות , קשובים לחדשות, מתיחסים לנושאים ומתווכחים בלהט על דעותיהם השונות. יחד עם זה הידיים עבדו בקצב כדי לסיים את המשמרת בזמן.תמיד החליבה הייתה מלווה בשיחות עסיסיות ,מטובלות גם ברכילות,כמובן!

גליה: אני זוכרת שגמרנו משמרת חליבה – לאה ואני – הלכנו ללמוד ולקרוא חומר מקצועי : איך לשפר את תנובת החלב, מה האוכל הרצוי ואיך לגדל את העגלים. אחד הרעיונות שלנו היה לחלוב את הפרות במרעה, כדי שלא יבזבזו אנרגיה בהליכה הביתה. אבל איך אפשר לחלוב בשדה כאשר הפרות חופשיות? זה היה כמעט בלתי אפשר, אנחנו רצנו אחרי הפרות בשטח, וכל הניסוי הזה לא הצליח.

לאה: בתקופת ההמלטות, תנובת החלב הייתה בשיאה. לאחר מכן,כאשר תנובת החלב פחתה,היה צורך בפחות ידיים עובדות. בימים אלה , הסולידריות של הצוות הוכיחה את עצמה:הוחלט שאף רפתן לא יעזוב את הרפת. בשעות שהתפנו לסידור העבודה ,היו מסדרים אותנו בניקיון בתי השימוש הציבוריים. את העבודה שם היינו מבצעים יחד אחרי החליבה.

משמרת הלילה הייתה הייתה חגיגה קולינרית ,לעומת הצימצום הנהוג באותה התקופה. זכור לי שהיו חברים שהיו נהנים מאוד כשרפתן מעיר אחד מהם באמצע שנת לילה ומכבד אותו בחביתה,שהייתה לוקסוס לעובדי לילה ברפת ובצאן.

גליה: זכורות לי הארוחות שאדק היה מכין לאחר משמרת הלילה: צ'יפס, ביציה, לחם מטוגן עם סוכר, ולפעמים היינו מעירות גם את הרפתנים האחרים לסעודת הלילה.

לאה: בחג הביכורים, היינו מתגייסים כולנו, בגאווה אמיתית לענף שבימים אלה , נשא את דגל הציונות: חשוב היה לו מאוד, שכל ילד בישראל יזכה לכוס חלב. זאת שמעתי מאדק ,שהיה אז רכז ענף.

יחד עם זה, האמת היא ,שבמיוחד לחברות ,זאת הייתה עבודה קשה.זכור לי במיוחד , איך עבדנו בבור תחמיץ: היה עלינו למלא בכל פעם, שק בתחמיץ בתוך הבור ואח"כ, להעמיסו על גבנו לבד . זה היה דבר לא פשוט,גם לא ההמשך, בעלייה מתוך הבור .זה חזר חלילה, עד שהספיק לכל העדר.

העבודה האחרת,הלא חביבה לאף רפתן,הייתה הוצאת הזבל מהתעלה ,להעמיס על מריצה, שהיה צריך להוביל לערימת הזבל, מחוץ לרפת בירידה תלולה,צרה ומאולתרת, מקרשים צרים. זה היה מעשה לולינות ומדי פעם ,תוך איבוד שיווי משקל, המריצה הייתה מתהפכת וכמובן , היה צריך להעמיס מחדש את כל הזבל.

גליה: היינו מהפכניות. אבל היה לנו קשה עם השוויון המוחלט שאמר שעלינו להשתתף גם בעבודות הקשות ביותר כמו הוצאת תחמיץ, והוצאת הזבל במריצות. אבל הגברים לא ויתרו לנו.

לאה: לעומת זאת,לצאת למרעה באביב ולבלות שעות בשדה פורח, זו הייתה חוויה!

כמו כן ,קרה לי פעם ,שבאמצע המראה ,הפרות בזנבות מורמים ,חזרו הביתה בדהירה ונשארתי לבד בשדה. הן נתקפו בזבובים וכאשר הגעתי גם אני, להפתעתי , הרפתנים שנשארו ברפת,הספיקו להכניס את רוב העדר לחצר.

גליה: גם לי קרה מקרה דומה: כתוצאה מעקיצות הזבובים כל העדר ברח לקיבוץ, ביחד עם הסוס. אני נשארתי לבדי בשדה, אך הרפתנים שמו לב שלא חזרתי עם העדר, ויצאו לחפש אותי עם טקרקטור.

לא פעם , גם התנהגנו כילדים שובבים. בסה"כ ,היינו עדיין צעירים. פעם קרה שעובדי המספוא, לא יכלו לבצע את מלאכתם ואנו יצאנו לשדה להביא את הסלק החשוב כ"כ לתנובת ההלב. חלק מאיתנו, תלשו את הסלק מהאדמה וזרקו ככדור, לאלה שעמדו על העגלה,מוכנים לתפוס אותם .כך עבר הזמן,זרקו מלמטה ותפסו מלמעלה .פתאום למישהו היה משעמם וחמד לצון,הוא החל מלמטה לזרוק סלק בלי כל כוונה שיתפסו אותו ,אלא כדי לפגוע באלה שעמדו על העגלה.

תוך שנייה, זה הפך למהדורה מחודשת של "מלחמת הבונקלך". בצחוק ובהשתוללות ,כולם זרקו על כולם,עד שמישהו שם לב שהפרות בודאי כבר רעבות וכך חזרנו למציאות לאחר התפרקות שרבים מאיתנו לא ישכחו.

ערך: איתן קליש