מי יטפל במטפלים

אנשים • כניסות

מי יטפל במטפל?

מחשבות לקראת ההרצאה

ישבתי בארוחת הצהריים בחדר האוכל. מימיני ומשמאלי ישבו חברים מבוגרים ממני בכמה שנים, וגם צעירים ממני בכמה שנים (כלומר בני 55 – 75). הם היו כולם בני הדור השני בקיבוץ, מעין עילית של חברי הקיבוץ, ואני רוחש להם כבוד רב.

השיחה נסובה על זיקנה. נ. אמרה על אחת החברות הזקנות בקיבוץ, כבת 85, שהיא אומרת לכולם שהיא רוצה למות כבר. ר. שישבה משמאלי אמרה בחצי חיוך: כשאני אגיע לגיל שבו אני מתחילה להתדרדר, אני אבקש מבני לקחת אותי לטיול בשוויץ ושם להכניס אותי לבית-חולים איפה שמבצעים המתת חסד. יושבי השולחן העירו לה שמבצע כזה יעלה לה עשרות אלפי דולרים.

חברה יותר צעירה אמרה שכאשר אביה החל להתדרדר לפני כמה שנים, היא שמחה כשהוא נפטר לאחר זמן קצר.

בשלב זה התערבתי בשיחה ואמרתי שלדעתי הטיפול בהורים זקנים, שנתנו לנו וטיפחו אותנו כל חייהם, הוא מבחן שכל אדם צריך לעמוד בו. אני אישית נהגתי כך עם שני הורי שהלכו לעולמם לפני שנים רבות. התעוררה התקוממות כללית בשולחן. ר. שישבה משמאלי אמרה: אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחנים. החברה הצעירה אמרה: גם אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחן, ואני די חוששת שהם לא יעמדו במבחן כזה.

לא נעים להיות בעמדת מיעוט, או ליתר דיוק עמדת יחיד. יצאתי מחדר האוכל והתחלתי ללכת לביתי. חשבתי אולי הם צודקים? נזכרתי איך הייתי ישן כל לילה שני בדירתה של אמי, בשנה האחרונה לחייה, והיה זה זמן קצר לאחר נישואי. זכרתי איך אחותי עזבה את מקום עבודתה ועברה לעבוד בטיפול באמא שלנו. אולי הגזמנו בטיפולנו באמא, אבל שנינו עשינו זאת מתוך אהבה והרגשת מחוייבות עמוקה. גם באבי טיפלתי ב- 15 השנים האחרונות של חייו כאשר הוא נותר לבדו.

ניסיתי להיזכר האם אי פעם פיללתי למותם ולא נזכרתי.

הגעתי לביתי ומיד צלצלתי לאחותי וסיפרתי לה על החוויה שעברתי בחדר-האוכל. היא אמרה שהם כולם ממש דיברו שטויות.

באותו ערב קראתי סיפור בספר שכתבה אחת מחברות הקיבוץ שלנו. קראתי בספרה על שיחה שמתנהלת בין מחנכת לשעבר בקיבוץ, וחניך שלה, שהקשר ביניהם נשמר במשך עשרות שנים. החניך שכבר מזמן עזב את הקיבוץ רוצה ליטול ממנה עצה לגבי אמו המזדקנת והוא אומר לה: "חשבתי שצריך להשאיר את אמי בבית שלה עם עזרה יומית, ולאט לאט להוריד לה את התרופות...להשאיר אותה רק עם משככי כאבים...והזמן יעשה את שלו...האם זה לא מכובד יותר?"[1]. המחנכת אמנם אינה אומרת לו את דעתה, אבל בליבה היא מזדעזעת חושבת שזה יהיה מעשה שפל.

חשבתי לעצמי מאיפה הדור השני בקיבוצים לוקח רעיונות כאלו? נזכרתי כי כאשר עבדתי כמטפל אצל זקני הקיבוץ, לאחר פרישתי מההוראה, הם אמרו לי שהם לא רוצים שהקיבוץ ייפנה לבניהם לצורך עזרה. נזכרתי בסרט "אסקימוסים בגליל" שם הבנים נוטשים את הוריהם כ"פעולת תגמול" מאוחרת על-כך שהם היו משאירים אותם לבד בלילה בלינה המשותפת.

הגעתי למסקנה: אין לעשות הכללות, אבל בנים רבים בקיבוץ וגם הוריהם חולקים מין קוד סמוי: שאין מחוייבות בין בנים להוריהם. הקיבוץ כבר יטפל... כמובן שלא כולם כאלה, ויש המטפלים במסירות בהוריהם.

איתן קליש

[1] פנינה ויסמן-צחור, ריבת חלב, עמ' 132