השחיתות של מנהיגינו

ספריית גזית • 28/2/2018 כניסות

עמוס קולק

המבנה הפסיכולוגי של "המנצחים הגדולים"


יש שאלה ברורה שמתבקשת: הרבה מהפוליטיקאים הבכירים שלנו, אלה שהגיעו ל"פסגת הפירמידה" נופלים ממנה בקלון בגלל עבירות הקשורות תמיד בממון. האנשים האלה אינם עניים, להפך, הם כמעט תמיד במצב כלכלי טוב וחדורי אמביציה לחרוט את שמם בהיסטוריה כמנהיגם דגולים, ואז הם נופלים בגלל עבירות ממון. הם רוצים להיות ממש עשירים. נתניהו, אולמרט, שרון, ברק וכו'. אני בתור אדם שגדל בבית אידיאליסטי בו לכסף הייתה משמעות משנית ביותר – תמיד תוהה על השאלה הזו. למה האנשים האלה הורסים את עצמם בגלל תאוות בצע?


יש לזה כמה תשובות די מובנות מאליו: ישנו "תסביך האלוהים". האנשים האלה מקבלים כל כך הרבה שבחים מהחנפנים ומלחכי- פנכה שם מתחילים להאמין שהם לא בני תמותה שנבחרו לתפקיד ציבורי – אלא אלילים שאינם בשר ודם. אם זה כך, מגיעים להם תפנוקים שאינם ניתנים לאזרח המצוי – ובמיוחד כסף. כשגישה כזו מתחילה לתפוס אצלם, והם גונבים פה ושם בתחום האפור והפחות מוגדר, הם שמים לב לעובדה התמוהה לכאורה שאף אחד לא מתנגד להם, שאנשי החוק כאילו לא מרגישים דבר. הם ממשיכים ביתר שאת ומכאן כבר אי אפשר לעצור בהם. הם בולעים יותר ויותר עד שבא הבלתי נמנע. הם נחשפים ועומדים לדין. הקריירות שלהם נפסקות בהרבה חרפה ולעתים במאסר. אז למה הם עושים את זה לעצמם? הם אנשים ממולחים ביותר – אלה אנשים שבפיסגת הפירמידה. אז למה הם הורסים את עצמם? ובעבור מה? בית בסביון או בקיסריה? כמה עשרות מיליונים בבנק? שווה להם לדפוק קריירה כזו מבטיחה בעבור חופן דולרים?


אני מניח שבאופן כללי, הרבה מנבחרי העם גדלו בילדותם בבתים "פשוטים יחסית". רבים מחבריהם גרו בדירות הרבה יותר מפוארות וקיבלו מכוניות ווילות כשחצו את ה 18. הם קינאו, בלי ספק ונשבעו לעצמם שיום אחד הם יהיו הרבה יותר עשירים מילדי השמנת של ילדותם. השאיפה להשגת ממון רב פושה בצורה בולטת גם ביוצאי קיבוצים – שקיבלו, לכאורה, את הינוך האנטיקפיטליסטי ביותר, ששרתו ביחידות הקרביות ביותר. אצל רבים, אחרי הצבא, אחריי השרות, ערכיהם כאילו נשחקו לגמרי. הם נהפכים להיי-טקיסטים או לפוליטיקאים. כמובן שאינני מתכוון שזה ככה לגבי כולם, גם לא לגבי הרוב. אבל יש הרבה. שהקיבוץ נשאר מאחור, והחלום האמריקני מבליח ברמה.


יש גם אנשים שבטחונם העצמי הרב ותוקפנותם נובעים מרגשי נחיתות. מההרגשה שהם בעצם לא שווים. הם מתגברים על זה בשכבה חיצונית של אגרסיביות מוחצנת, של דריסת האחר, של הישגיות מירבית, כי בתוך תוכם הם עדיין ילדים מפוחדים.
אני נזכר שכשאבי היה ראש העיריה בסוף שנות השבעים לחייו, בא לביתנו טייקון גרמני שתרם הרבה לירושלים, והציע לקנות לטדי "בית נוח".

ברחוב רשב"א 6 בו גרו הורי בקומה השלישית של בית משותף ללא מעלית ושם גדלנו אחותי ואני בדירה צנועה, הוצב כיסא בקומה השניה של חדר המדרגות כדי שאבא יוכל לנוח, לפני שיעפיל עוד קומה.
כוונותיו של הגרמני היו ללא ספק טובות. הוא רצה לספק לאבי, לא ארמון, אלא בית בו יוכל לגור בנוחות ללא הצורך בעליית מדרגות. כשסיים לשטוח את הצעתו אמרה אמי תמר: "תודה רבה, אבל בשום אופן לא. אנחנו מסתדרים וכשטדי לא יוכל לעלות יותר, הוא יתפטר.
אבא אישר את הסכמתו לדבריה. אני מאמין שאמא שהייתה לרוב שקטה ונחבאת על הכלים, רצתה למנוע כל התלבטות אצל בעלה. היא באה ממשפחה אמידה בוינה. בגיל 20 התיישבה בקיבוץ עין גב ומאז חיה בצניעות ובעבודה קשה.


שני הורי לא היו מפונקים ומעולם לא התפתו לחיי מותרות. זה לא היה בדי. אן. איי. שלהם.

הביא לדפוס: איתן