תרגום מסמכים מהשואה

ראיונות • 11/11/2017 כניסות

ראיון עם חיים שורר – תרגום עדויות מן השואה

(שאל ורשם: איתן קליש)

 

ש. באיזו מסגרת אתה עושה את העבודה הזו, וכיצד נולד הפרוייקט הזה?

 

ת. הפרוייקט הזה שנקרא "מפעל התרגומים של עדויות מהשואה מיסודו של יוסלה כרמין", נולד לפני כעשר שנים כאשר יוסלה כרמין חבר קיבוץ מגן, גילה בסיור שערך ב"יד ושם" חדר מלא בארגזים עם אלפי עדויות, בכל מיני שפות, שנאספו מניצולים מיד לאחר תום המלחמה, (ולכן ערכם היה רב, כי הזכרונות היו עדיין טריים). לשאלתו מה יהיה גורלם נאמר לו כי ל"יד-ושם" אין תקציב לתרגם את העדויות לעברית, והן שוכבות כאבן שאין לה הופכין כבר כמעט 50 שנה.

יוסלה הציע להם שיעבירו אליו את החומר והוא יגייס מתרגמים.

זאת היתה התחלת הסיפור. יוסלה גייס כמאהאנשים שיעסקו בתרגום התעודות, הקים מערכת ארצית של מתרגמים, מינה רכזים איזוריים המחלקים את החומר למתרגמים, אוספים אותו, ודרך יוסלה החומר המתורגם נשלח ל"יד-ושם", ועומד לרשות חוקרים. בקרוב יפתח אתר באינטרנט, ושם יועלו כל העדויות שתורגמו, לתועלת הציבור הרחב.

 

ש. איך אתה הגעת אל העיסוק הזה, וכמה עדויות הספקת כבר לתרגם ?

 

ת. התחלתי לעסוק בתרגום העדויות (מיידיש לעברית) לפני שלוש שנים, בעקבות מספר פגישות שהיו לי עם חבר מגידו (שהיה בעבר גם בגזית) יוסף שטרן. הוא אחראי איזורי על קבוצת מתרגמים. כל זמן שהייתי טרוד בענייני הקיבוץ, הפרוייקט לא משך אותי. אבל בשנים האחרונות יש לי יותר זמן פנוי, וחיפשתי תחום להתנדב בו. היות ואני דובר יידיש וידעתי על קיום הפרוייקט הזה, הסכמתי לעסוק בו.

עד היום הספקתי לעשות 45 עדויות (באורך שונה). העדות הארוכה ביותר היתה כשתרגמתי 270 עמודים מתוך יומנו בן ה-1000 עמודים של אביו של גבריאל שכנר. היומן מטופל ע"י דבורה שכנר בשיתוף עם "יד-ושם".

 

ש. מה הקשיים בעבודה הזו, ומה נותן לך מוטיבציה להמשיך?

 

הקושי העיקרי הוא שבעבודה כזו אתה חי מחדש את דברים קשים. לפעמים קשה להירדם אחרי תרגום של עדות כזו.

מה נותן מוטיבציה? יש לי רגש חובה לעשות את זה, כי אין הרבה דוברי וכותבי יידיש, והם הולכים ומתמעטים כל הזמן. לעדויות האלו יש ערך היסטורי חשוב.כמו כן אחרי שנים של תרומה לקיבוץ רציתי לתרום בהתנדבות למעגל רחב יותר. אציין כי במשך הזמן נוצרת התמכרות מסויימת לעבודת התרגום הזו. אתה רוצה להפיק "תוצרת" ואתה יודע שמחכים לה.

 

ש. האם זכורה לך איזו חוויה מעניינת בהקשר לעבודה זו?

 

ת. לרוב, העדויות לא מחדשות הרבה, כי הדברים ידועים, אך לפעמים יש סיפור ייחודי. למשל עדות על קבוצת נערים מהתנועה שהגיעו למחנה מעבר בגרמניה לפני המשלוח לאושוויץ, בסוף המלחמה. העד מספר כיצד הוא ראה בפליאה שהם ממשיכים לקיים חיי תנועה מלאים – שירים בעברית, הרצאות ופעולות – למרות שהם ידעו בבירור שהם הולכים להשמדה בעוד כמה ימים. או סיפור אחר: יוסלה כרמין שאל מאיזו עיירה אני. אחרי הרבה הפצרות נתתי לו את שם הכפר הקטן ממנו אני בא. כעבור כמה שבועות הוא מביא לי עדות מעד מהעיירה שלי, משנת 1947(?). אני קורא אותה ורואה שחתום עליה בחור שהיה איתי באותו הבונקר בשנות המלחמה. האיש חי בארץ, וכמובן ששלחתי לו את העדות, שהוא בכלל כבר לא זכר מתי הוא מסר אותה.

 

ש. האם יש תובנות לגבי השואה שהפקת מעבודתך?

 

ת. יש לי יותר שאלות מתובנות. יש לי שלוש שאלות גדולות שאני לא ממש מוצא תשובה עליהן.

  1. איך אפשר להסביר את האכזריות הלא תאומן שהפגינו הגרמנים והליטאים במלחמה, ולא רק כלפי יהודים.
  2. איך להסביר את התופעה של "חסידי-אומות- העולם" שהצילו יהודים תוך סיכון כבד שלעצמם ומשפחתם ? אלו לא היו על-פי-רוב אינטלקטואלים. אלו היו אנשים פשוטים, כדוגמת הגוי שהציל אותי ואת חברי בזמן ששהינו בבונקר ביער. רבים מהם שילמו בחייהם.
  3. איך אנשים שרדו את מחנות ההשמדה? מהיכן הם לקחו את כוחות הנפש להאבק יום-יום?

ההסברים המצויים בעדויות לא מספקים, והחידה נשארת בעינה.