ראיון עם אליהו רזיאל

אנשים • 24/10/2018 כניסות

אליהו רזיאל הלך לעולמו בגיל 88 לפני כמה ימים. אליהו היה ניצול שואה שכל משפחתו הושמדה והוא הצליח לשרוד מתחת ליסודותיו של בית בכפר פולני מבלי שאיש ידע על קיומו. בלילות היה יוצא להשיג אוכל, וכך שרד עד לשחרור. למרות זה הוא יצא מהשואה בריא בנפשו, הצטרף ל"קיבוץ/גרעין טוסיה אלטמן", הקים משפחה וחי בקיבוצנו עשרות שנים. אני והוא שירתנו באותה יחידה במלחמת ששת הימים (חטיבה 45), כאשר אני הייתי בן 22 והוא בן 40 כמעט.

מצורף ראיון שקיים איתן קליש עם אליהו בשנת 2010 לקראת יום השנה לפרוץ מלחמת ששת הימים והתפרסם בעלון הקיבוץ ובאתר לפני מספר חודשים.
יהי זכרו ברוך

אליהו רזיאל, אשר השתתף בקרבות מלחמת "ששת הימים" במסגרת חטיבה 45. אך ראשית נחזור אחורה לימים הסמוכים למלחמת העצמאות, כאשר אליהו הגיע לארץ מקפריסין לקראת סוף דצמבר 1947, והוא רק בן 14

אליהו כמובן מתייחס בהומור לכותרת שניתנה לראיון. את סיפורו הוא רוצה להתחיל עם הגיעו מקפריסין לקיבוץ יד-מרדכי. אליהו הגיע עם חברת נוער של "עליית הנוער", אך הוא כבר השתייך לגרעין טוסיה אלטמן, ובתוך קבוצתו היו שבעה חברים שהשתייכו לטוסיה אלטמן.

"לא עברו ימים רבים והתחילו לדבר אתנו על אימונים בנשק, והתחלנו לעזור בחפירת תעלות הגנה, כי למעשה כבר התחילה המלחמה.

התחילו ללמד אותנו איך לזרוק רימון, היינו עושים א"ש לילה בכפרים סביב עזה. סביבנו התחילה תנועה של ערבים רבים שברחו מיפו והסביבה לכיוון עזה. עשינו הרבה שמירות בלילה, והתחילו לאמן אותנו גם ברובה. חיינו הרבה בתוך תעלות הקשר.

ואז החלה הפלישה המצרית לנגב (15.05.48). התחילו הפגזות על הקיבוץ, עם מטוסים ותותחים מכיוון רצועת עזה. בקיבוץ הייתה מחלקת פלמ"חניקים שלא הייתה לה תשובה להפגזות אלו. הוחלט לפנות אותנו, ובלילה הלכנו ברגל אל קיבוץ גברעם. (בסוף פינו גם את הלוחמים, ויד-מרדכי נכבשה ע"י המצרים).

מגברעם פינו אותנו צפונה, למושב בצרה ליד תל-מונד. אח"כ הביאו אותנו לגן-שמואל ושם הקבוצה שלנו התפרקה. אותנו, שהיה לנו גרעין העבירו ל"הזורע" ושם התאחדנו מחדש עם גרעין טוסיה אלטמן, כי הם כבר הגיעו לארץ מקפריסין במרוצת 1948.

גם שם לא היה שקט, כי הכוחות של קאוקג'י הפגיזו את משמר העמק הסמוכה. אבל אנחנו כבר לא היינו מעורבים במלחמה, ונכנסנו לחיי שיגרה בקיבוץ של עבודה ויום לימודים אחד בשבוע, של הכשרה לקראת השלמה. רצינו להקים קיבוץ חדש בנגב, אבל מאיר יערי אמר לנו שהתנועה תקבע לאן נלך. אחרי כמה חודשים הגענו לגזית.

למעשה לצבא סדיר לא הגעתי, וגייסו אותי למילואים בגיל צעיר. אותי הציבו בחטיבה משוריינת 45 שהמפקד שלה היה משה בר-כוכבא (בריל - אחד מגיבורי מבצע סיני, שהתפרסם בקרבות אבו-עגילה). אותי הציבו בפלוגת הסיור, כנהג זחל"ם של המ"פ.

אני גוייסתי כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. ישבנו ביער ליד אלייקים, ואז ניתן האות לזוז. נסענו לכיוון ג'נין, ואני הייתי הנהג של המ"פ. עקפנו את ג'נין דרך הכפרים ותפסנו עמדות ליד צומת קבטיה. מולנו עמדו תותחים וטנקים של הלגיון. הם הפגיזו אותנו, ואנחנו ענינו להם עם המרגמות הקטנות שלנו. ואז הזמינו את המטוסים, אבל המטוסים משום מה תקפו אותנו והרגו לנו כמה לוחמים.

מכל מקום הירדנים נסוגו אם מתוך פחד המטוסים, או משום שקיבלו פקודת נסיגה.

אנחנו התחלנו לרדוף אחרי הירדנים והגענו לבסוף עד לגשר דמיה שעל הירדן. חשבנו שהמלחמה נגמרה עבורנו, אבל אז הגיעה פקודה לעלות לרמת-הגולן. נסענו עד לקיבוץ דן ושם התמקמנו. שם גם הספקנו לחטוף הפגזה של הסורים. למזלנו אנחנו הגענו ליום השני של הלחימה ברמת הגולן, (יום שבת) והסורים נסוגו מכל הרמה.

עלינו אחה"צ לרמה, ונכנסנו לתוך מחנה גדול של הצבא הסורי ליד מסעדה. התמקמנו במחנה ליד ברכת רם ושם נפגשתי עם טיול של הקיבוץ לרמה. תפקידנו היה לעשות סיור לאורך הגבול, מהצפון ועד דרום הרמה. לאחר חודש השתחררנו.

אחרי זה הועסקתי במילואים בתפקידים לוגיסטיים, לא קרביים".

אליהו, אתה היית כבר בן 40 כמעט, הייתה לך כבר משפחה, לא חשבת שזה קצת מוגזם שתשתתף בקרבות כאלו בגילך?

היו ביחידה עוד אנשים בגילי. אז היו משתחררים בגיל 55. אנחנו הבנו שאין ברירה, צריך להגן על המדינה שלנו. עשינו את זה ברצון. זאת הייתה גאווה עבורי, כניצול שואה לקחת חלק בקרבות. כל אנשי הסיירת היו צברים. לא דיברתי אז על השואה. התעסקתי עם התפקיד שלנו.