סיפורה של סילביה רומם מגרעין ארגנטינאי א'

מדור הסטורי • 19/10/2017 כניסות

מקלוש לגזית

(ראיון עם סילביה רומם מגרעין ארנטינאי א' )

מקורה של משפחתי הוא בעיר קלוש שבאוקראינה של היום. עד למלחה"ע הראשונה העיר נכללה בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית, ותושביה היו אזרחים אוסטרים. הסבים שלי משני הצדדים חיו בעיר קלוש, אני זכיתי לבקר אותם כמה פעמים בילדותי, עת נסעתי עם משפחתי לבקרם, מוינה לקלוש.

אבי נולד בקלוש וגדל בה עד גיל 15. אז שלחו אותו הוריו ללמוד הנהלת חשבונות בוינה. במהלך לימודיו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא גויס כחייל לצבא האוסטרי. לאחר תום המלחמה הוא החליט להישאר בוינה.

אמא נולדה וגדלה בקלוש שהייתה כאמור בתחום שליטתה של אוסטריה. אחרי המלחמה עשו לה שידוך עם אבא. הם התחתנו בקלוש, ועברו לגור בוינה. בוינה נולדו להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן כשאני הייתי האמצעית.

מה זכור לך מהחיים בוינה?

זכור לי שהייתה לנו חנות, ואנחנו גרנו מעליה. הורי היו דתיים מתונים. אבי היה מתפלל בוקר וערב והולך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. לנו הילדים היה מעין בית ספר של אחרי הצהריים בבית הכנסת. שם למדנו את פרשת השבוע עם רב, והיינו הולכים כל יום שישי לשמוע את שירת המקהלה בבית הכנסת הרפורמי. זכור לי שמאד נהנינו.

בערב שבת אמי הייתה עושה דגים, מדליקה נרות ואבא היה עושה קידוש. כל אחד מהילדים היה מקריא משהו.

ביום ראשון היינו הולכים לפיקניק ב"יער-וינה".

הלכתי לבי"ס כללי, שהיו בו מעט יהודים (5 – 6 יהודים בכל כיתה) והיו לי חברות יהודיות וגם נוצריות. ילדות מסוימות היו ממש אנטישמיות. בסה"כ הייתה לי ילדות יפה עד שהיטלר הגיע ב-1938 והשתלט על אוסטריה.

מה את זוכרת מה"אנשלוס" (הסיפוח של אוסטריה לגרמניה הנאצית)?

היטלר נכנס לוינה בערב שבת. אנחנו היינו ישובים לקבלת שבת, והשכנה בדירה שלידנו שהיה לה רדיו נכנסה והודיעה לנו את החדשה הקשה הזאת. השכנה הזו, שהייתה גויה, מאד עזרה לנו בשנה שהיינו תחת שלטון היטלר. כאשר החנויות נסגרו בפני יהודים, היא הלכה וקנתה עבורנו את המצרכים. כאשר היינו צריכים לשלם הרבה כסף עבור הויזות וכרטיסי הנסיעה לפראגואי, היא הלוותה הרבה כסף לאבא (שהחזיר לה את כולו לאחר המלחמה), והיא לא הייתה אישה עשירה (היא הייתה אלמנה עם שני ילדים).

אני זוכרת שביום הפלישה הרחובות היו מלאים כתובות תעמולה של המתחרה של היטלר על השלטון (שושינג), וכבר למחרת הוציאו את היהודים לנקות את הרחובות מהכתובות של שושינג. כאמור החנויות נסגרו בפנינו וגם את מפתחות החנות שלנו היינו צריכים למסור.

בסוף שנת הלימודים, היינו צריכים לעזוב את בית הספר, ועברנו ללמוד בבית ספר ליהודים (היחיד שנותר בעיר).

בנובמבר של אותה שנה התרחש "ליל הבדולח", ואז הנאצים עצרו את כל הגברים היהודים מתחת לגיל 50. לקחו גם אבא לשבועיים, ולאמא זה היה נורא.

איך הצלחתם לצאת מוינה ולהגיע לארגנטינה?

רוב היהודים בוינה הבינו מהר מאד שצריך לצאת מאוסטריה, אבל לא היה לאן. אבא שלי הלך כל יום לשגרירות אחרת ואמא עמדה בחנות. לאבא היו אח ואחות בארגנטינה ולכן הוא רצה להגיע לשם. אבל חודש אחרי ה"אנשלוס" ארגנטינה הודיעה על סגירת שעריה בפני היהודים.

אמא כתבה לדודים מארגנטינה שהם צריכים לעזור לנו בדחיפות, ואכן הם שיחדו איזה עובד בשגרירות בפרגואי והוא נתן לנו אישור כניסה מזוייף. אבל עדיין הייתה בעיה לצאת מוינה, לרכוש כרטיסים הלוך וחזור. הדברים הסתדרו לבסוף, הרבה בזכות עזרתה של שכנתנו הגויה. בסוף פברואר 1939 נסענו להמבורג ומשם עלינו על אוניה מלאה יהודים שנסעה לדרום אמריקה במשך 4 שבועות.

נחתנו בדרום אמריקה במונטבידאו ושם חיכו לנו הדודים מארגנטינה. התוכנית שלנו הייתה לחצות את הריו-דה-לה-פלאטה ולהסתנן לארגנטינה. היה ברור לנו שבפרגוואי אין לנו מה לחפש. לאחר שני נסיונות הצלחנו לעבור את הנהר בלי להיתפס ע"י שומרי הגבול, ולנחות באזור דרומית לבואנוס איירס.

המצב היה קשה. את הילדים חילקו בין הדודים. אבי פחד לצאת לרחוב, כי היינו בלתי לגאליים. אבי חיפש עבודה במשך חודשים ולא מצא, כי חיפושיו הוגבלו רק ליהודים מחשש להסגרה. בינתיים אבי למד גזרנות בגדים. לבסוף אבא השיג עבודה בחנות גלידה של המשפחה, אבל הוא לא אהב את העבודה הזאת.

בינתיים, אני חליתי באפנדיציטיס ואושפזתי בבית החולים העירוני. בחדר הסמוך שכבה אישה ממשפחה מאד חשובה בארגנטינה. האישה הזו מאד חיבבה אותי, וביקשה מבעלה שהיה במעמד בכיר ב"חלונות הגבוהים" לסייע למשפחתנו. ואכן האיש השיג לנו דרכונים ואזרחות ארגנטינאית. אפשר להגיד שבזכות האפנדיציטיס נהיינו לאזרחי ארגנטינה...

איך ומתי הגעת ל"שומר הצעיר"?

אני הגעתי לתנועה בגיל מבוגר יחסית. הייתה לי חברה בזמן לימודי באוניברסיטה (למדתי הנדסה) שהייתה בתנועת השוה"צ. היא הזמינה אותי להשתתף בשיחות של הקבוצה שלה. אני התלהבתי ממה שראו עיני, והחלטתי להפסיק את הלימודים, וללכת להכשרה. העובדה שהורי היו ציונים, הקלה עלי לקבל את ההחלטה. אחרי שנה עליתי לארץ.

בהכשרה ב"קיבוץ ב'" היינו קבוצה שהגיעה אח"כ לקיבוץ גזית. היו איתי מריו, גליה, אפרים שלומי, צבי ומנחם הולצמן, נירה אבידוב ועוד. עם הקבוצה הזו עליתי ארצה, ובחיפה חיכתה לנו משאית שלקחה אותנו לטירה. למחרת נסענו להכשרה בגלאון. כשחזרנו הנקודה כבר עברה למקום החדש.

לנו לא הייתה עבודה בגזית, לכן נשלחנו כקבוצת עבודה לבית-זרע. באחת הנסיעות מריו ואני ירדנו בכפר-תבור, שם חיכה לנו הרב עם מניין, והוא חיתן אותנו. אחרי החופה המשכנו בטרמפים לבית-זרע. בערב החבר'ה עשו לנו מסיבה יפה.

שמע וכתב : איתן

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com