קיבוץ גזית

פנינה צחור סופרת מקיבוץ גזית (פרסמה שלושה ספרים עד כה: "כתמי דיו", "אוהבת את אכילס", "ריבת חלב")

פנינה אמנם אינה בתמונה אבל היא שייכת לעלייה מארגנטינה, ארץ האם שלה.

אתה שואל אותי מה הביא אותי לכתיבה?

מקריות? יתכן. אינני יודעת להשיב במדויק. אני כן יודעת שמאז שנולדתי אהבתי שיספרו לי סיפורים, בייחוד את סיפורי התנ"ך שאבי נהג לספר לי, לפני שידעתי לקרוא בעצמי, ומאד, מאד אהבתי את סיפורי המשפחה, (חלקם מופיעים בספרי "ניקולאייב", ספר משפחתי שכתבתי וחילקתי למשפחתי הרחבה, בארץ ובחוץ לארץ וגם למספר ידידים בקיבוץ), וכשלמדתי לקרוא בעצמי, אהבתי ספרים יותר מכל דבר אחר. קראתי וקראתי, סיפורים קצרים וארוכים ובבית הספר היסודי, בתיכון ובלימודי ההמשך,יותר מכל אהבתי את מקצוע ההיסטוריה, אוסף של סיפורים נפלאים.

שאלת: "כמה שנים את כותבת? ואלו ספרים הוצאת עד היום?"

ספרי הראשון הוא: "כתמי דיו", קובץ סיפורים קצרים, בהוצאת "ספרית פועלים", שראה אור בשנת 2000 . ספרי השני, גם קובץ של סיפורים קצרים: "אוהבת את אכילס" (הוצאת טרקלין) ראה אור בשנת 2005 .

ומאז אני ממשיכה לכתוב, סיפורים קצרים בעיקר (אחדים יותר ארוכים, נובלות אולי?), נעזרת באנשים מוכשרים שיודעים הרבה על ספרות ועל השפה העברית שאני אינני יודעת. מחליטה אך גם מהססת האם לשלוח את סיפוריי לבתי-הוצאה ידועים לבדיקה, ולחכות לשמוע מה אומרים עליהם, האם הם סיפורים טובים, או שלא?

קראתי פעם ריאיון שהופיע בעיתון ספרותי עם המשורר הפולני צ'סלאב מילוש, שאמר: "שירה אפשר לכתוב אך ורק בשפת הילדות". וסיפורים? האם סיפור קצר הוא שיר? והאם גם אותו אפשר רק לכתוב בשפת הילדות, שפת האם?

ברשימת השאלות שהגשת לי, כתבת כך: "אחד הנושאים הבולטים בסיפוריך הוא ההתמודדות עם המלחמה, (המלחמות!!!) או ליתר דיוק עם השכול של קרובי החלל. נראה לי כי את מבטאת סקפטיות ואירוניה לגבי היכולת להגיש עזרה מקצועית לאותם אנשים. האם תוכלי להרחיב קצת על זה ועל נושא השכול בכלל..."

אענה רק על חלק משאלותיך. זה נכון, בשני הספרים שלי בולטים נושאים הקשורים למקצועי: פסיכו תרפויטית. במשך שלושים ושלוש שנים עבדתי בתחנה הפסיכולוגית באורנים, ובעשר השנים האחרונות שעבדתי באורנים, עבדתי גם, ומטעם משרד הביטחון בצפון, בהדרכת אנשי מקצוע שטיפלו במשפחות שכולות, בקבוצות, כולל קבוצות של אחים שכולים.

בשנים הראשונות בתחנה באורנים התמזל מזלי וזכיתי לעבוד בהדרכת פסיכיאטר אמריקאי-יהודי וציוני- פסיכיאטר יוצא דופן, דוקטור שטרן היה שמו, (הוא נפטר לפני שנים) שדרש ממני ומכל העובדים לכתוב דוחות על עבודותינו. דוקטור שטרן אמר לי שאני כותבת "סיפורים" ולא דוחות מקצועיים. הוא ניסה ללמד אותי להיות יותר מקצוענית. האם הצליח? איני יודעת, אבל אני חושבת שהוא אהב את סיפוריי (דוחות). ואולי אלה היו סיפוריי הראשונים.

ואתה יודע איתן, שהקורא סיפור או רומן, (סיפורי אהבה) או המביט ביצירה אומנותית התלויה בקיר של מוזיאון, הוא חופשי להתרשם כפי שאתה התרשמת וזה תמיד מעניין. אך אני לא הייתי ואינני גם עכשיו, סקפטית ו/או אירונית לגבי היכולת להגיש עזרה מקצועית. ההפך הוא הנכון -אני האמנתי ומאמינה גם היום ביכולת להגיש עזרה מקצועית.

אמרת לי שאהבת את הסיפור: "אוהבת את אכילס", סיפור שנתן את שמו לשם הספר השני שלי. אף אני אהבתי ואוהבת עדיין את הסיפור, ואת הילדה שאהבה את אכילס. כן, רבים מסיפוריי מספרים על ילדים, ילדים בקיבוץ, בערים בארץ ובכל מקום אחר בעולם, אך אני גם מספרת על אנשים, נשים וגברים, ערבים ויהודים, צעירים ומבוגרים, כי כולם מרתקים ומסקרנים אותי.

שאלת גם (שאלה מספר 6 ברשימה שהכנת ומסרת לי): "האם תמשיכי לכתוב? האם הכתיבה היא אורח חיים? מה היא נותנת לך?

מלאכת הכתיבה שובה אותי, הולכת והופכת לחלק חשוב בחיי. הארץ שלנו משופעת סופרים מצויינים ואני איני מגדירה את עצמי סופרת. עדיין לא. אני ממשיכה לקרוא, הרבה, בעברית, בספרדית ובאנגלית, סיפורים קצרים, רומנים, דרמות, סאגות משפחתיות... וכן, אני ממשיכה לכתוב.

דומני שעניתי על אחדות מהשאלות שלך. ודומני שאני אחזור לקרוא בשני הספרים שכתבתי. זמן רב עבר.

ראיין: איתן