היחס לזיקנה

ספריית גזית • 22/3/2018 כניסות

 

"אדם זקן – מה יש לו בחייו?"

פעם ישבתי בקיבוצי הקודם בארוחת הצהריים בחדר האוכל. מימיני ומשמאלי ישבו חברים מבוגרים ממני בכמה שנים. הם היו כולם בני הדור השני בקיבוץ, בנים בכורים ברובם, מעין עילית של חברי הקיבוץ, ואני תמיד רחשתי להם כבוד רב.

השיחה נסובה על זיקנה. נ. אמרה על אחת החברות הזקנות בקיבוץ, כבת 85, שהיא אומרת לכולם שהיא רוצה למות כבר. ר. שישבה משמאלי אמרה: כשאני אגיע לגיל שבו אני מתחילה להתדרדר, אני אבקש מבני לקחת אותי לטיול בשוויץ ושם להכניס אותי לבית-חולים איפה שמבצעים המתת חסד. יושבי השולחן העירו לה שמבצע כזה יעלה לה עשרות אלפי דולרים. חברה יותר צעירה אמרה שכאשר אביה החל להתדרדר לפני כמה שנים, היא שמחה שהוא נפטר לאחר זמן קצר.

בשלב זה התערבתי בשיחה ואמרתי שלדעתי הטיפול בהורים זקנים, שנתנו לנו וטיפחו אותנו כל חייהם, הוא מבחן שכל אדם צריך לעמוד בו. אני אישית נהגתי כך עם שני הורי שהלכו לעולמם לפני שנים רבות. התעוררה התקוממות כללית בשולחן. ר. שישבה משמאלי אמרה: אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחנים. החברה הצעירה אמרה: גם אני לא רוצה להעמיד את ילדי במבחן, ואני די חוששת שהם לא יעמדו במבחן כזה.

לא נעים להיות בעמדת מיעוט, או ליתר דיוק עמדת יחיד. יצאתי מחדר האוכל והתחלתי ללכת לביתי. חשבתי אולי הם צודקים? נזכרתי איך הייתי ישן כל לילה שני בדירתה של אמי, בשנתיים האחרונות לחייה. זכרתי איך אחותי עזבה את מקום עבודתה ועברה לעבוד בטיפול באמא. אולי זה היה מוגזם אבל שנינו עשינו זאת מתוך אהבה והרגשת מחוייבות עמוקה.  גם באבי טיפלתי בשנותיו האחרונות. לא אהבתי אותו, אבל הרגשתי מחוייבות, כי הייתי הבן היחיד שלו. ניסיתי להזכר האם אי פעם פיללתי למותם ולא נזכרתי.

איתן קליש



[1] פנינה ויסמן-צחור, ריבת חלב, עמ' 132



בלי וירוסים. www.avast.com