השכבה עם אמא

ספריית גזית • 5/3/2018 כניסות

"השכבה" עם אמא / איתן קליש

המושג "השכבה" מובן רק לבוגרי "הלינה המשותפת". היה זה מעין טקס שבו ליוונו הורינו למיטותינו, לפני שנת הלילה בחדר בבית  הילדים. הייתה בה מתיקות מסויימת, כי הורינו השתדלו לצקת בה מעט איטימיות (עם עוד שלושה ילדים בחדר...), אבל היה בה גם טעם מר של פרידה. למען האמת, התרגלנו ולא התמרמרנו, כי התרגלנו והסידור הזה נראה לנו חלק מסדרי עולם.

"נומה נומה בן" הוא השיר האחרון שאמי הייתה שרה לי, כשהיא ישובה על מיטתי, בחדר החשוך, בבית הילדים, לפני שהיא נפרדה ממני:

"נומה איתן הקטן,

נומה כי הלילה בא;

כוכבים כבר נוצצים,

 ילדים כבר ישנים,

נומה בן

כי הלילה בא"

 אני שוכב במיטה, מכוסה מכף רגל ועד צוואר, בתוך ה"קן" החם שאמי סידרה לי מהשמיכה העבה, ויודע שעוד דקות ספורות אמא, תנשק אותי תגיד לי שלום, ותלך. ואני אראה אותה רק למחרת בארבע וחצי אחה"צ, השעה שבה היינו הולכים לחדרי ההורים (הורי גרו ב"חדר" שנוספו לו שרותים, וכך קראו לדירות החברים בשנים אלו של תחילת הקיבוץ.

 

השיר היה קצר לכן ביקשתי מאמא לשיר אותו כמה פעמים, בניסיון לדחות את רגע הפרידה. אני אהבתי אותו וזכרתי אותו עשרות שנים, וכאשר נהייתי לאבא, נהגתי לשיר אותו לילדי.

כן, זה היה שיר יפה , אבל באיזה מקום בלב לא כל-כך אהבתי אותו, כי ידעתי שאחריו תבוא נשיקת הפרידה הבלתי נמנעת, אמא תקום,  תלך אל הדלת, גבה ימלא לרגע את הדלת המוארת, ואח"כ היא תיעלם.