ראיון עם משפחה מחבר העמים בקיבוצנו

מדור הסטורי • 14/11/2017 כניסות

רומן רוסי

הראיון עם אליהו להב על קליטת הקבוצה מחבר העמים, שהתפרסם בעלון האחרון, הוא חלק מתוכנית מקיפה יותר של מערכת העלון, לראיין חלק מהמשפחות שנקלטו אצלנו, במלאת 20 שנה להגיען לקיבוץ. כך מצאנו את עצמנו מתארחים אצל משפחת בינדמן, ומפנים שאלות זהות אל ענת וגרישה. הראיון מתחלק לשלושה חלקים: הפרק של החיים ברוסייה, העלייה לארץ והגעתם לקיבוץ, והרגשתם היום בקיבוץ.

מאיפה הגעתם ברוסיה? באיזה גיל עזבתם את רוסיה? מה למדתם ובמה עבדתם?

שנינו נולדנו וגדלנו בלנינגרד, (היום סנט פטרבורג), עיר של 5 מיליון נפש. זוהי עיר מאד יפה שבנה אותה הצאר פטר הגדול, לפי דוגמת פריז של תחילת המאה ה-18. העיר שהייתה בעבר בירת רוסיה, מהווה מרכז תרבותי ותעשייתי ברוסיה.

אנחנו גדלנו בעיר הזו, שם למדנו בבי"ס, הינו בתנועת הנוער קומסומול שהיה חובה מגיל 14, ולאחר  סיום  בי"ס התקבל  גרישה לטכניון וקיבל תואר שני בהנדסת מכונות  ועבד 11 שנה במשרד שרטוט של מדרגות נעות. ענת למדה אף היא בטכניון וסיימה עם תואר שני של הנדסת כימיה.

לא הייתה בעיה של השגת עבודה. להיפך, הלימודים היו בחינם וכל מי  שסיים לימודים התחייב לעבוד שלוש שנים באחד מהמקומות שהציעו לבחירה. בברית המועצות לא היו בעיות אבטלה, אך גם המשכורות היו נמוכות. 

איך היו החיים ברוסיה?

אנחנו חשבנו שרוסיה היא הארץ הכי מתקדמת. הלימודים היו בחינם, מבית ספר יסודי ועד האוניברסיטה (כולל). שרותי הבריאות היו בחינם, כולל רפואת שיניים. חופשת לידה הייתה שנה וחצי מהם שנה אחת בתשלום. פנסיה לנשים מגיל 55 ולגברים מ-60 (נכון עד היום). רוב חוגים לילדים היו בחינם. הרבה מוצרים היו מסובסדים סבסוד עמוק.  אבל  החיים היו צנועים, היה חוסר מגוון במוצרי מזון ותעשייה, הינו רגילים לעמוד בתור לכל דבר ובכול זאת לא היינו מתוסכלים.

מצד שני היה פחד סמוי. הפחד עבר אלינו מדור ההורים שגרו בתקופת סטלין. אבא של גרישה ישב במאסר בתקופת סטלין, הצליח לצאת בשלום. ידענו שיש דברים שלא אומרים ולא מדברים עליהם. תחנות רדיו מחו"ל נחסמו ע"י הממשלה.

עד שנת 1985 (עלייתו של גורבאצ'וב לשלטון) ידענו מעט על מה שסטאלין עשה, על הגולאגים וכו'.

ידעתם שאתם יהודים? מאיפה הגעתם לרעיון לעלות לארץ?

היינו די רחוקים מיהדות. רוב החברים שלנו היו רוסים. אבל ידענו שאנחנו צריכים להתחתן עם יהודי או יהודייה. זה היה לחץ מצד המשפחה. סבתא של ענת הייתה שומרת משורת, והייתה מזכירה לכולם במשפחה את תאריכי המועדים היהודיים. בעיר לנינגרד היה רק בית-כנסת אחד, והיה עליו פיקוח של הק.ג.ב.. יכולת להיות מוזמן לחקירה לאחר ביקור  שם. צריך לזכור שהייתה שנאה ממוסדת לכל הדתות  ברוסיה. אבא של גרישה היה יהודי גאה. הוא לא הסתיר את יהדותו, אך לא היו רבים כמוהו. בד"כ ידענו שעדיף להסתיר  את העובדה שאנו יהודים. הייתה אנטישמיות בצורה של אפליה, בקבלה לעבודה, בקבלה ללימודים, והיו גם הערות אנטישמיות על היהודים כגנבים ורמאים.

איך קיבלתם את ההחלטה לעלות לארץ?

זאת באמת שאלה טובה, כי היה לנו טוב מבחינה כלכלית. נסחפנו בגל העצום של היהודים שהחליטו לעזוב את בריה"מ. החלטנו לעלות בגלל כמה סיבות:

א.     ענת פחדה שרוסיה נכנסת לתקופה של חוסר יציבות, שעלולה לפרוץ מלחמת אזרחים שתלווה בפוגרומים (באותם ימים בעיר התחזקה קבוצה פאשיסטית אנטישמית אשר פעלה נגד יהודים).

ב.     חששנו שהשערים של המדינה יסגרו שוב, כמו שהיה בשנות השבעים.

ג.      הייתה תגובת עדר – כולם עוזבים, בני המשפחה עוזבים, אז גם אנחנו עזבנו.

אצלנו גרישה דחף לעלייה. אבא שלו היה ציוני והוא שכנע אותו לצאת מרוסיה. גרישה היה אז בן 33 ואני הייתי בת 27 והיו לנו כבר שני ילדים.

היינו צריכים לוותר על האזרחות הרוסית. אי-אפשר היה לקחת הרבה רכוש או כסף, אבל אחרי כחצי שנה של התלבטויות  והכנות עלינו לארץ בשנת 1990.

רבים מהיהודים רצו להגיע לארה"ב ולא לישראל. בשלב מסוים ארה"ב סגרה את שעריה בפני היהודים מרוסיה ואז זרם העולים החל להגיע לישראל.  אנחנו מהתחלה חשבנו רק על העלייה לישראל ולא למקום אחר. 

איפה נקלטתם בהתחלה?

גרנו בחיפה עם המשפחה של האח של גרישה, שמונה נפשות בדירה של שני חדרים. זה היה בניין בעיר התחתית, קרוב לשוק תלפיות. סביבה ענייה, עם הרבה לכלוך.

 

איך קיבלתם את ההחלטה ללכת לקיבוץ?

גרנו בחיפה כמעט שנה והכרנו כמה חברים. אחד מהם, מבוגר וותיק בארץ, סיפר על הקיבוצים  והמליץ לנו ללכת ולנסות לחיות בקיבוץ.  סיבה אחרת היא שבשנה ההיא (1991) לא הייתה בכלל עבודה, בגלל גל העלייה מרוסיה, אפילו כמנקה רחובות לא יכולת להשיג עבודה.

התחלנו לחפש קיבוץ בצפון. נסענו לבית התנועה בת"א ונרשמנו. נסענו לראיון בכפר מסאריק. ואז לאולפן שענת למדה בו הגיעו דליה ודוד אלטמן והציגו את תוכנית הקליטה של גזית. נסענו לראות את גזית והקיבוץ מצא –חן בעינינו.

האם היו קשיים בהתחלה?

לא היה קשה לנו. הקראוון היה חדש לגמרי, אפילו עם ריח של מוצר חדש בפנים. טוב בהרבה מהמגורים שהיו לנו בחיפה. העובדה שבקיבוץ הכול בחינם או מסובסד הזכירה לנו  את החיים ברוסיה.

לא היינו בררניים ביחס לעבודה. ענת עבדה שלוש שנים במטבח, ואח"כ נכנסה לעבוד במפעל כמבקרת איכות, שם היא מתמידה מ-1994. גרישה השתלב במחלקת הדפוס של המפעל והיו שנים שהוא ניהל אותה. עבד שנתיים במחלקת עיצוב ומשנת 2000 מתעסק בבטיחות בעבודה.

מה היו הדברים הטובים?

הנוף יפה, הסביבה נקייה ומטופחת, לא כמו בחיפה. קיבלו אותנו בחום, במיוחד הוותיקים. הכרנו הרבה אנשים נחמדים. דליה ברק לימדה אותנו עברית ועזרה לנו בכל דבר. כל חודש היו עושים לנו טיול להכרת הארץ. הצמידו אותנו למשפחה חמה (משפ' חכם) והם טיפלו בנו בכל הלב.  ילדינו נקלטו בקלות, לא היו בעיות איתם. הרגשנו נוח.

מה דעתכם על השינויים שעובר הקיבוץ ?

שינויים זה תמיד דבר מפחיד והעתיד נראה מעורפל, אבל בינתיים השינוי נראה טוב.  פתאום יש לחברים כסף,  רמת החיים עולה. גם הבית שלנו הוא חלק מהשינוי. בלי תוכנית 2020 הבנייה הייתה מזדחלת כבעבר.

איך אתם מסכמים 20 שנים בקיבוץ?

אנחנו מרוצים שהגורל הביא אותנו לקיבוץ. כל קשיי הקליטה של העולים החדשים עברו מעלינו. הסביבה הקיבוצית תרמה רבות להשתלבותנו בחברה הישראלית, עזרה לנו בלימוד שפה והתקדמות במקצוע, הכרת התרבות והמנהגים היהודיים.   כאן אנחנו מרגישים בטחון ורווחה. יש לנו כאן חברים. הבית היפה שנכנסנו אליו לא מזמן תורם להרגשה הטובה. היינו רוצים שילדינו יישארו איתנו בקיבוץ.