ראיון עם ת' – פורטרט של מסיימת י"ב ב-2012
כשסיימתי את י"ב, אי-שם בשנות ה-60 בקיבוץ בעמק-חפר, נהגו לקבל לחברות את כל היודביתניקים, עם סיום ביה"ס. בחודשים לפני הקבלה לחברות הייתה ועדה שנפגשה עם כל אחד ואחת מאתנו, על-מנת לתהות על קלסתרו האידיאולוגי, על אמונותיו ותוכניותיו. אצל כולנו השיחה עם הועדה נגמרה בשלום. כשהלכתי לראיין את תמה על דעותיה והשקפותיה, נזכרתי באותה חוויה.
ת', ספרי לנו קצת על עצמך ותוכניותיך...
אני למדתי במגמת ספרות ודרמה בשנים האחרונות של ביה"ס, ואלו היו עיסוקי העיקריים גם בי"ב. גם בשנת שרות אני אעסוק בתיאטרון. אני הולכת לעבוד בב"ס לילדים עם הפרעות לימודיות והתנהגותיות, בירושלים. חיי כיודבתניקית הם חיים רגילים של כל יודבתניק: עוברים לחדר שלך, מנסים להגיע לעצמאות כלכלית בלי סיוע ההורים, נוסעים לכנסים לקראת שנת שרות, עבודה בפעוטון, וכו'.
איך היה בית-הספר האיזורי, היית מרוצה ממנו?
אני זוכרת שבעבר התגאינו בבית הספר שלנו בהשוואה לבתי ספר אחרים. בגלל שזה מוסד חינוכי של הקיבוצים, שיש הרבה דשאים, שיש הרבה חופש לעשות דברים והתחום החברתי מאד חזק. אבל בשנתיים האחרונות התחילו להיכנס בנוסף לחמשת הקיבוצים, הרבה תלמידים מעפולה, רמת ישי ואחוזת ברק. בעינינו הם שונים מאתנו. התנגדנו לשילובם בבית הספר. האופי המיוחד של בית-הספר מיטשטש. הולכת ומשתלטת אווירה של פסיביות בעשייה החברתית בבית-הספר. הכוונה למסיבות בחגים הגדולים, לטיולים, ועכשיו יש גם צנזורה על התכניות בחגים...ראינו איך כל הייחוד של ביה"ס הולך ודועך. אנחנו, השכבות הבוגרות ניסינו להילחם במגמה הזו, אבל המגמה הזו משתלטת. נתנו ביטוי לביקורת הזו במופע סוף שנה ובפורים לפני כן, כך שמנהל ביה"ס מכיר את הביקורת הזו, אבל הוא לא מסכים איתה.
מה דעתך על החינוך הבלתי פורמאלי בגזית, האם הוא חשוב, האם הוא נתן לך?
מאד חשוב. מועדון הנעורים היה דבר מאד חשוב בחיינו. בזמננו בדיוק שיפצו את המועדון וקיבלנו מועדון חדש. הרגשנו שמעניקים לנו הרבה, והרגשנו שזה מחייב גם אותנו לנתינה. הרגשנו שהמדריכים משקיעים בנו הרבה, ואנחנו לא צריכים לקחת את כל הנתינה הזו כמובנת מאליה. אנחנו צריכים לשמור על המועדון ולהשקיע בפעילות בנעורים. עשו איתנו הרבה פעילויות ונתנו לנו יד חופשית בהן. היו לי זמנים יפים בנעורים. הנעורים נתנו לי הרבה בתחום החינוכי.
מה יחסך אל גזית?
בסה"כ יחסי חיובי. אני רואה דברים חיוביים בגזית: קודם כל הרבה תמיכה בחינוך. הקיבוץ משלם לנו שלושת רבעי מהוצאות הרשיון נהיגה; הקיבוץ משלם את השיעורים האלו מהוצאות הנסיעה לפולין. עשינו הרבה טיולים של התנועה ע"ח הקיבוץ. הנסיעות לכנסים לפני שנת שרות, שהקיבוץ לקח אותן על עצמו מבחינה כספית – וזאת הוצאה גדולה. בכנסים קנאו בנו והרגשנו גאווה בגזית. אני מקווה שזה יימשך...
מה יחסך ל"תנועת הבוגרים" של השוה"צ, אני יודע שצעירים מגזית היו מעורבים בה?
אני לא מזדהה עם דרכם. יש בקבוצות אלו יותר מדי דרישה מהפרט להקריב את עצמו למען הכלל. הם גם לא מאפשרים להביע התנגדות לדרכם. הפרט לא מסוגל להתפתח שם, וגם הקבוצות עצמן לא מתפתחות. אני לא מאמינה שהתוכניות הללו הן משהו ריאלי. זה יפה בתור תנועת נוער, אבל בתור תנועת בוגרים אני לא יודעת עד כמה זה ריאלי. להקים קיבוצים בתוך הערים הקפיטליסטיות, ולחשוב שהקבוצות הקטנות של תנועת הבוגרים יחדירו את הרעיון הסוציאליסטי לחברה הישראלית, עם כל האווירה של האינדיבידואליזם בישראל, שאנשים מעדיפים את עצמם על-פני הכלל – זה לא יכול להצליח. גם אני מתנגדת למגמה האינדיוידואליסטית הזו. חייבים למצוא את האמצע, את האיזון, בין שתי התפיסות האלו, ושם אני רוצה להיות, ולמצוא אותו בעצמי.
לעומת זה אני רואה ב"קיבוץ המתחדש" ניסיון למצוא את האיזון הזה. זה בא לידי ביטוי בהפרטות, בהעברת התקציב לחשבון אישי, באיזון הגיוני בין החלק ממשכורתו של החבר שהולך אליו, והחלק שהולך אל הקהילה. בקיבוץ הישן המאזן היה מוטה לכיוון הכלל, ובעיר הוא מוטה לכיוון הפרט.
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
יש לי יעדים שאני יודעת שאני רוצה להגשים, רק לא ברור לי בדיוק מתי. אחרי צבא אני אחזור לקיבוץ, אני אצא לטיול גדול, אולי לנפאל טיבט אולי אוסטרליה. אח"כ אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה, ואני רוצה להתמחות בפסיכולוגיית ילדים. אני לא יודעת אם ארצה לחיות בקיבוץ, אם יהיה בכלל מקום בשבילי בקיבוץ.
רשם: איתן
