קיבוץ גזית

ראיון עם חאנה – מארכנגלסק לגזית (ראיון מלפני כמה שנים)

ביקשנו את חאנה זיסהולץ (אמא של עליזה בר-שדה) לספר את סיפור חייה, למרות שהוא סופר ביום הזיכרון לשואה לפני שנה, יש בדבריה פרטים שעוד לא סופרו. נוכחנו שיש בעיה: חאנה דוברת רק אידיש וספרדית. לאחר חיפוש קצר נמצאה חברה דוברת אידיש שהסכימה לתרגם לעברית את דבריה של חאנה. אני הקלטתי את התרגום לעברית, ומראש אני מתנצל אם לא הכל יהיה בהיר ומובן.

חאנה: עם פרוץ מלחת העולם השניה, הייתי בת 14. יחד עם משפחתי – אבי, אמי, אחותי ואחי – ברחנו לשטח השליטה הרוסי. הרוסים ניסו לשכנע אותנו לקבל אזרחות רוסית, אבל אנחנו לא הסכמנו לוותר על האזרחות הפולנית. בתגובה הם הכריזו עלינו כקונטרה-מהפכנים, והיגלו אותנו כעונש לארכנגלסק, עיר מחוז בצפון מערב רוסיה ובירת מחוז ארכנגלסק. העיר נמצאת קרוב לחוג הקוטב הצפוני והיא שוכנת על הנהר דווינה הצפוני, ליד יציאתו לים הלבן.

הגענו בלילה, לאחר נסיעה ארוכה ברכבת, ומצאנו את עצמנו בתוך צריף עלוב, שתי משפחות בחדר, ללא שום ריהוט, שורץ כינים ופשפשים, במחנה בטייגה, באמצע היער. סבלנו מקור ומרעב, השלג הגיע עד לברכיים. בעונה שהגענו, בסתיו, רוב היום היה חושך.

למחרת, הגברים יצאו לעבוד בחטיבת עצים ביער, ואני שהייתי רק בת 14ולא חלה עלי חובת העבודה, הלכתי לאסוף אוכמניות ביער, כדי להוסיף מעט אוכל לתפריט הדל שקיבלנו. הגברים שעבדו קשה מאוד, ועמדו במכסת העבודה שהוטלה עליהם, קיבלו 700 גרם לחם שחור וגס ליום. מי שלא עבד קיבל 300 גרם. מי שלא עמד בנורמה של חטיבת העצים נשלח למעצר ללילה שלם.

במשפחתי אבא ואחי עבדו. אחותי, שהייתה מבוגרת ממני בחמש-עשרה שנים, יצאה גם כן לעבודה ביער, אבל מיד עם תחילת העבודה, היא נפצעה בתאונה – עגלה כבדה דרסה את רגליה, ומאז היא לא יכלה יותר לעבוד.

לאחר שמונה חדשים אמא נפטרה, וזמן קצר אחריה נפטר גם אבא. אינני יודעת ממה הם נפטרו. כל הזמן מתו שם אנשים, ואף אחד לא ידע מאיזו סיבה. לא היה טיפול רפואי - לא היה רופא ולא היו תרופות. הייתה במקום רק חובשת, ותפקידה היחיד היה לשחרר מעבודה. רק מי שקיבל חום גבוה או נפצע וירד לו דם ואז הוא שוחרר מהעבודה.

לאחר שהורי נפטרו לא הייתה לי ברירה וגם אני יצאתי לעבוד בחיתוך גזעי העצים החטובים, לחתיכות קטנות. השתמשו בעצים כדי להתניע את הטרקטורים. המזון היחיד שקיבלנו היה מנת מרק ליום. העבודה הייתה קשה, ולאחר זמן מה ביקשתי מהשומר שלנו שיתן לי עבודה יותר קלה (היו שני שומרים – אחד רשע שקראנו לו "המן, ולשני שהיה פחות קשוח קראנו "אחשוורוש"). הוא הסכים ושלח אותי לעבוד בניקוי בית הספר במחנה (זה היה בעצם בית-ילדים). אבל גם זאת הייתה עבודה קשה.

אחרי שנה במחנה העונשין, שוחררנו והסכימו שנעזוב את ארכנגלסק. לאחר מסע רגלי מפרך בן 100 ק"מ, ונסיעה באונייה וברכבת, הגענו לקירגיסטן בדרום רוסיה. שם שהינו 3 שנים. אחי עבד שם כנגר בתמורה לאוכל. בקירגיסטן אחותי התחתנה ונולד לה ילד.

לאחר סיום המלחמה נסענו חזרה לפולין והגענו לעיר שצ'צ'ין. מצאנו בית שהופצץ והפך לחורבה ושם גרנו שם.

בשצ'צין הצטרפתי לקבוצה של תנועת הנוער הציונית - גורדוניה. לאחר זמן, הוברחנו מפולין ויצאנו ברכבת לאוסטריה. מאוסטריה עברנו את האלפים במסע רגלי והגענו לאיטליה, למילאנו. שם שהינו (אחי ואני) כמעט שנה. למה יצאנו למסע הזה? אני לא ממש יודעת, זה היה הגורל, לא היה לנו כסף, לא היו לנו הורים, לא היה לנו כלום, הלכנו לאן שלקחו אותנו.

באיטליה שהינו במחנה אחד ואח"כ בעוד אחד. מהמחנה השני נסענו לארגנטינה. למה דווקא לארגנטינה? היו לי שם אח ואחות שאיתרו אותנו ושלחו לנו מסמכים וכרטיסי נסיעה לאניה, אז נסענו אליהם לארגנטינה. אחותי הבכורה נסעה עם בעלה והילד לארץ ישראל (אגב, הבן של אחותי הוא צבי רגב, אביו של החייל החטוף אלדד רגב ז"ל).

לארגנטינה הגעתי ב-1947, התחתנתי שם ונולדו לנו 2 הבנות, עליזה (חברת גזית) ואחותה שחיה בספרד.

לארץ עליתי פעמיים. פעם ראשונה ב- 1965אחרי ששני העיתונים בהם עבד בעלי נסגרו, והוא מצא עצמו ללא עבודה. אך גם בארץ הוא התקשה למצוא עבודה וחזרנו לארגנטינה. לבסוף הסתדרנו, והוא התחיל לעבוד שוב בעיתון גדול. חיינו בארגנטינה עד 1985. בעלי עבד בשתי מערכות עיתונים כגרפיקאי, ואני הייתי עקרת בית.

עליזה הצטרפה לתנועת השוה"צ והחליטה לעלות ארצה. לא התנגדנו לעלייתה, אבל אחרי שנסעה התגעגעתי אליה מאד.

ב-1985 הגענו ישר לקיבוץ. רצינו לחיות עם עליזה ועם המשפחה שהקימה. אני נכנסתי לעבוד בקומונה (מחסן הבגדים) ועבדתי שם 25 שנים. בעלי נכנס לעבוד בפלזית, והשתלב שם יפה. היינו מרוצים בקיבוץ, ואני עדיין מרוצה. אני מרוצה מהחיים הרגועים בקיבוץ.

רשם: איתן