חברות הנוער הראשונות בגזית

איתן קליש • 13/5/2018 כניסות

חברות הנוער הראשונות בגזית -  אורה לוטן

 

(כתבה מלפני כמה  שנים (2010)

 

בקיבוץ הצעיר גזית התחנכו כמה חברות נוער, במסגרת "עליית הנוער", שהראשונה מהן הוגדרה כ"עולים צעירים".

הן התנהלו במסגרת מצומצמת מבחינה לימודית, כשהנערים עבדו שעות רבות ולמדו מעט. בסיום הכשרתם הם עברו לקיבוץ רמת השופט עפ"י החלטת התנועה (חיימקה ז"ל נשאר אצלנו).

בהמשך קלטנו שתי חברות נוער במסגרת הקלאסית שהותוותה ע"י "עליית הנוער". אלו היו חברות הנוער "אורן" ולאחר מכן – "ארזים".

בשלושת המסגרות הללו עבדתי כמחנכת-מורה, מה שנקרא בסלנג של "עליית-הנוער": "מדריכת-נוער". מאוחר יותר חינכנו חברה נוספת "שחר" שהשתלבה בשלב מסוים במוסד החינוכי, ואיציק סרוגו היה מחנכה.

מדוע נבחרתי להיות מדריכת נוער?

אולי כי הדרכתי בשוה"צ בקן יפו ובקן מרכז, ואולי מסיבות אחרות. על כל פנים נשלחתי ללמוד בסמינר "עליית הנוער" בירושלים, סמינר שהכשיר אותי להיות מורה-מחנכת ודוברת השפה העברית, המכירה לפחות במעט, את מרכיבי התרבות הישראלית.

עצם החיים בירושלים והמגע עם המורים שהיו אנשי רוח, היה מאד מפרה. היו שם, פרופ' ישעיהו ליבוביץ ואחותו נחמה ליבוביץ, לאה גולדברג, גרשון שקד, פרופ' תדמור, עוזי ארנון, חיים גורי ועוד שמות, שהפכו עם הזמן לדמויות מרכזיות בתרבות העברית, שראו בהוראה בסמינר הזה תפקיד ציוני וזכות אנושית מיוחדת.

באותה תקופה רוב הקיבוצים קלטו חברות-נוער כיוון שהיוו מסגרת חינוכית קהילתית עבור נערים שבאו למסגרת מתאימה להם שהכילה את כל תחומי החיים. 

הבסיס היה לימודים בתחום הריאליסטי וההומניסטי. מעבר לזה הפעילות החינוכית אפשרה חוגים של ריקודים, מקהלה, מחנות, טיולים ועוד.

עבודת החניכים בקיבוץ היוותה תרומה חשובה למשק הצעיר של גזית. החניכים עבדו בענפים וקשרו קשרים אמיתיים עם העובדים. קשרים יותר אינטימיים נקשרו בינם לבין המשפחות המאמצות. המשפחות אירחו את הנערים בתשומת לב, ובחמימות רבה. לרוב, הם היו כמו האחים הבוגרים לילדים הצעירים שלהן. באשר למשפחות המקור של הנערים, היה לנו קשר רצוף איתן מיום הקליטה. הן ביקרו אותנו, ואנחנו, אנשי הצוות, ביקרנו בבתיהם, והשתדלנו להבין את הקשיים ואת תנאי החיים שלהן, ועם זאת לחזק את הקשר בין הנערים לבין משפחותיהם.

את העבודה החינוכית לקחו על עצמם חברי הצוות: שני מדריכים-מורים, ומטפלות. מקום ההתרחשות היה "פינת הנוער", שבתחילה הייתה בנויה מצריפים, שאחד מהם היה "הקומונה", אשר היוותה מרכז מפנק ופתוח לבקשות אישיות, ולישיבות הצוות.

עבורי זאת הייתה תקופה מעצבת, מעבר לטיב העבודה, כי באותן שנים גם ילדתי וגידלתי את ילדי הרכים, ועל כן גופי זוכר עדיין את ההליכות מצריף הנוער שהיה למטה בקצה הקיבוץ, עד לביתי שהיה בחלק הגבוה של הקיבוץ. זכורה לי ההזדהות  והחמימות של הנערים לכל המצבים האישיים שלי כאדם, כך שהיחסים בינינו היו מעבר לקשר בין מחנכת לחניכים, כמו יחסים בין קרובי משפחה וידידים אוהבים.

באשר למבנה המגורים של חברת הנוער: רק מאוחר יותר הם עברו לפינה מסודרת ובנויה שכללה את בתי המגורים של הנערים, מועדון וכיתות לימוד. מבנים אלו עומדים עד היום לרשות הקיבוץ.

עלי לציין ש"עליית הנוער" שהייתה שלוחה של הסוכנות היהודית מימנה את כל הצרכים החומריים: בניה, ציוד והוצאות אחרות, כגון טיפולים מיוחדים לנערים.

עלי להזכיר שתי דמויות של נשים שליוו אותנו שנים כמפקחות, ידידות ומעודדות:  פלה יצחקי, שהייתה מפקחת מטעם הקבה"א וריבה לשד, שהייתה מלווה חינוכית מטעם "עליית הנוער". שתיהן סייעו בפתרון בעיות חינוכיות וגם מעשיות, כגון בעיות שהיו קשורות בלבטים במוסדות הקיבוץ, בעיות כלכליות וחומריות, קשרי חוץ עם מוסדות שונים ועוד.

אנו ליווינו את הנערים גם בתקופת השרות הצבאי, וגם לאחריו, כאשר היו להם לבטים על המשך הדרך. ההחלטה הייתה שלהם וגם של מוסדות הקיבוץ. חלקם חזרו אלינו ובנו את ביתם בגזית. חלקם בנו את ביתם בקיבוצים אחרים בארץ, וחלקם התפזרו בארץ. בפגישות ספורדיות הם מביעים את אהבתם ואת הערכתם לתקופה שהתחנכו וחיו בקיבוץ.

אסיים את הרשימה בהבעת תודה לכל אלו שהיו שותפי לדרך בחינוך חברות הנוער ובעיקר לחיים שדמון, שגם הוא עבר את הכשרתו בסמינר "עליית הנוער" והיה שותפי לצוות מספר שנים, כמחנך וכמורה ריאליסטי (תרתי משמע).

אכן המסע היה קצר, אך היה זה פרק חיים משמעותי מאד. בשלב הבא עברתי לעבוד במוסד החינוכי כמורה וכמחנכת.

רשם: איתן