מה זה לגדול במשפחה של ניצולי שואה?
זה לחיות את ההווה כשהוא מלווה תמיד בצללי העבר.
זה לשאת את שמות הסבים שניספו, ולהוות "נרות זיכרון" חיים עבורם.
זה לשמוע אין סוף סיפורים על החיים בעבר, סיפורים על הורים, אחים, אחיות, גיסים, גיסות, דודים, דודות, בני דודים, אחיינים, חברות וחברים לאין ספור, שהיו ואינם.
זה להיות משפחה קטנה של שני הורים ושני ילדים בלי אף קרוב משפחה אחר, ולחשוב שכך דרכו של עולם. שסבים וסבתות יש רק בסיפורים, הם לא קיימים במציאות, לא שלנו ולא של רוב ילדי כיתתי, שהרקע שלהם דומה לשלנו.
זה להקשיב יחד עם ההורים בחרדת קודש ל"מדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, בתקווה לשמוע איזה שם מוכר, בתקווה שאולי עוד איזה קרוב או מכר ניצלו מהתופת, ומחפשים אותנו?
זה לשמוע שכל פגישה מקרית עם מישהו שהגיע "משם" נפתחת במילים: מאיפה את/ה? איפה היית במלחמה? אולי שמעת על...?, אולי הכרת את...?
זה לחוות כל שנה את יום הזיכרון לשואה כמשהו כבד ועצוב ללא נשוא, טעון רגשות קשים ובכי, ולחכות שהיום הזה ייגמר כבר, ושאפשר יהיה לחזור לשגרה הברוכה.
וזה להרגיש את הגאווה הגדולה של ההורים בנו הילדים, שאנחנו "צברים", "סברס", דור חדש שגדל בארץ ולא ידע את מוראות העבר...
חנה גולדמן-קליש
