גרעין שגיב

מדור הסטורי • 29/10/2017 כניסות

גרעין "שגיב" – ראיון עם מיכל קריספין מלפני כמה שנים

גרעין שגיב "התיישב" בגזית ב-1959, כגרעין הישראלי הראשון והאחרון שהגיע לקיבוצנו. הגרעין הוציא בשנת החמש לעלייתו לגזית, ובשנת העשר - עלונים חגיגיים, והצטייר כגרעין ששמר על תודעה של גרעין ושל קבוצה מובחנת בגזית, לאורך זמן. הגעין מנה עם הקמתו 45 חברים, ומתוכם נשארו בגזית, כיום, 17 חברים.

מיכל, אני מבחין מתוך קריאה בעלונים שלכם, שהגרעין שלכם מצד אחד השתלב במהירות בגזית, אך מצד שני ניסה לא להיבלע לגמרי בקיבוץ, יש משהו "בדלני" בהתבטאויות של חברי הגרעין.

תראה אנחנו "התבגרנו בטרם עת", אם אפשר לומר כך, כי בגלל שיקולים של הצבא והתנועה אנחנו עשינו כאן את כל השלבים של הגרעינות. בדרך כלל מקובל שאת השל"ת המוקדם עושים בקיבוץ אחד ואת המחלקת נח"ל עושים בקיבוץ אחר. בעיני זאת הייתה טעות, כי לא נתנו לנו להכיר קיבוצים אחרים, וגם לא להתגבש בתור גרעין. אנחנו בעצם הגענו לקיבוץ היעד שלנו בגיל 18, וזה השפיע על הדיכוטומיה ביחס שלנו אל הקיבוץ:

מצד אחד אנחנו רצינו לפתח את חיי הגרעין, ומצד שני הקיבוץ חיכה בכליון עיניים להגעתו של הגרעין השראלי הראשון ולהשתלבותו המהירה.

כשבאנו, החברים היו כולם פולנים רומנים וארגנטינאים. לא היו ישראלים. זה היה קיבוץ של 120 חברים, היו המון שכירים, והקיבוץ עוד לא התאושש מהעזיבה המאסיבית של ה"סנאיסטים" (שהתרחשה ב-1954 – א.ק) ומכל הפרשה הזו. אנחנו לא ידענו על הפרשה הזו, ועד כמה היא הייתה טראומטית עבור הקיבוץ. היינו עסוקים בעצמנו. הם היו מאד נרגשים לקראת הקבלה של הצברים (הילדים הגדולים), ואנחנו באמת ענינו על הציפיות שלהם, בכך שהבאנו אתנו את ההווי הצברי, את ההומור והשפה. הקיבוץ היה זקוק לנו מאד, וזה גם מסביר את ההיקלטות המהירה שלנו. הקיבוץ השקיע בנו המון - נתנו לנו זוג מדריכים כריזמטיים – דבורה וגבריאל שכנר - שלחו לנו חבילות לצבא, ואימצו אותנו למשפחות. בחופשות היינו באים קודם לגזית, ואח"כ לבית ההורים.

לכן גם קיבלנו מהר מאד אחריות ותפקידים מרכזיים בקיבוץ: אברי היה מרכז משק בגיל 26 – 27, אני הייתי בגיל 23 מרכזת ועדת תרבות; אמנון פלדנר ועקיבא וילנד היו מזכירים בשנות העשרים שלהם, (לצד מזכיר בוגר יותר – א.ק). חברים שלנו ריכזו את הצאן והרפת בגיל צעיר מאד. ברור שכל זה הוביל להתפרקות המסגרות הפנימיות של הגרעין .

בקן שלי היו אברי שיין, דני שיין, עקיבא, אמנון פלדנר ותורן. היינו קבוצה די קטנה, אבל מאד מגובשת ומאד פעילה. התנועה היתה בשבילנו העיקר, לאורך כל תקופת הנעורים, הרבה יותר מהלימודים. כל ערב הייתי עסוקה בעניני התנועה.

בקריות, הענין של הגשמה היה מקובל בקרב הציבור הרחב, ואנחנו הסתכלנו בזלזול על הצעירים שחיפשו את הקריירה האישית. כל נושא הלימודים לא היה כל-כך חשוב באותה תקופה, כי הייתה אווירה משימתית.ה"קורבן" שקיבלנו על עצמנו היה במישור אחר. אנחנו באנו מבתים מסודרים וידענו שאנחנו הולכים לחיות בתנאי חיים קשים, והתנאים בגזית היו אכן קשים מאד. גרנו ארבעה בחדר, בצריפים, ללא קירור או חימום (יותר מאוחר קיבלנו תנורי "פיירסייד"). גם כשהתחתנו גרנו בצריף.

בעשור להגעת הגרעין לגזית, קיימתם שיחה ארוכה לתוך הלילה, מעין חשבון נפש של חברי הגרעין, והנצחתם את אותה שיחה בעלון מיוחד. בשיחה זו כבר נשמעות תהיות על דרככם הקיבוצית, וגם בנושא הלימודים יש שם השגות.

אין ספק שיש בחוברת הזו התפכחות מכל מיני מחשבות שהיו לנו בעבר. אני חושבת שיש בה גם התבגרות. נראה לי שאם פעם דיברנו על "תיזה" "אנטי תיזה" ו"סינתיזה" כשלבים בהתפתחות המחשבה בכל נושא, אז החוברת הזו מבטאת את שלב האנטי-תיזה. היתה באותו לילה רוח של "עכשיו אנחנו נגיד את כל מה שיש לנו על הלב", ואכן יש שם רוח של ביקורתיות מוקצנת, של הלקאה עצמית וחשבון נפש. היא מאפיינת רגע מאד מסויים בחיינו. היינו אז בני 29, ואח"כ כל אחד מצא את האיזונים שלו.

מה מקומו של הגרעין בחייכם כיום, האם הגרעין עדיין קיים?

אין ספק שכמו בכל קבוצה, גם בגרעין היו תת-קבוצות, אבל בשביל כולנו הגרעין היה קבוצת ההתייחסות שלנו, כמו שלבני קיבוץ יש את הקבוצה החינוכית שאיתה הם גדלו. הגרעין הוא איזה עוגן. ביננו ישנם קשרים שאפילו קשה להגדירם, משהו שדומה למשפחה. אנחנו עברנו הרבה חוויות ביחד, כי חיינו את השנים המשמעותיות שלנו ביחד. תמיד גרנו באותה שכונה. הקשר מורגש יותר בעיתות שמחה או צרה. אם מישהו מחתן את בנו או בתו, זה מאד טבעי שהוא שיזמין את הגרעין, גם אם הוא לא קרוב לכולם. אני חושבת שהענין הזה של קבוצת התייחסות קיים גם בגרעינים אחרים בגזית, והוא מאד חשוב. בקיבוץ העובדה שיש לך קבוצת התייחסות מאד חשובה. מי שבא כיחיד או כמשפחה, יש לו קושי בקליטה, לאורך שנים.

"בשיחת העשור" היו לא מעט חברה' שאמרו כי אסור להכניס תעשיה לגזית, כי זה יפגע בשיוויון ערך האדם... מה דעתך?

נראה לי שזה היה נכון אז, ונכון גם היום. התעשייה מכניסה תחרותיות והירארכיה לחברה הקיבוצית. אבל אין מה לעשות. השינויים האלו לא מתרחשים במקרה. הקיבוץ מושפע מהתהליכים הכלל עולמיים, והתהליכים במדינה, ואין לנו שליטה עליהם. אנחנו לא קומונה דתית בארה"ב, שאצלם האידיאולוגיה באה לפני הכלכלה, והיא בעצם מכתיבה הכל. אצלנו הכלכלה דוחקת את האידיאולוגיה וכל הזמן משנה אותנו.

בשיחה הזו היו שתהו האם הם היו עושים את הדרך לקיבוץ מחדש, האם הם מאושרים בקיבוץ... את אמרת שם שאושר הוא מסוג הדברים שאי-אפשר למדוד...

גם היום אני חושבת כך. אתה יכול לראות אדם שהתעשר וגם עשה קריירה מופלאה והוא לא מאושר, כי אינך יודע מה קורה אצלו בבית. את האושר יש ליצור בעשייה היום-יומית. לגבי האושר בחיי קיבוץ... אתה יכול לשקוע במחשבות על כל העוולות שעשו לך, על מה ש"מגיע לך" ולא קיבלת. ואתה יכול לקום בבוקר וללכת בשבילי הקיבוץ הירוקים, ולחשוב על כל מה שיש לנו, ולהרגיש מאושר. בסופו של דבר זה עניין של בחירה.

רשם: איתן

icon-envelope-tick-round-orange-animated-no-repeat-v1.gif בלי וירוסים. www.avast.com