קיבוץ גזית

סדרינס  נולד בארגנטינה בשנת 1948. 
בוגר בית הספר לגרפיקה בבואנוס איירס. עלה לישראל בשנת 1970 והצטרף לקיבוץ גזית, בו הוא חבר עד היום. 
השלים לימודיו בבית הספר לאמנויות בתל-חי.
התערוכות הראשונות שהציג עסקו בנושא המשפחה.

אברהם: "עולם המהגרים היהודים מטורקיה בארגנטינה היה עולם משפחתי הקרובה. כילד ספגתי את הסיפורים על הקהילה שחיה והתקיימה עד מלחמת העולם השניה. תקופה זו היתה מיוחדת באוירה שלה – חיים חופשיים ופשוטים. סיפורי העבר הגיעו אלי בילדותי, חשבתי ודמיינתי אותם בכמיהה וגעגועים למשהו טוב שנעלם ואיננו עוד. סיפורים אלו אני מנסה לספר לילדיי שנולדו בארץ, באוירה ובהווי הקיבוציים, השונים כל כך משלי. החיפושים אחרי המחשת התקופה הולידו סידרת תמונות על המשפחה. לצילומים המנציחים רגעים מאושרים של משפחתי, הוספית במשך השנים, צבעים שהם פרי דמיוני. כל זה על מנת לנסות להחיות ולחיות עבר רחוק ובלתי מושג."

התערוכה העוסקת במשפחה הוצגה במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" בקיבוץ אשדות יעקב.

קרני עם-עד, כתב עיתון "הקיבוץ":

מכל שלוש התערוכות המוצגות במוזיאון, זו של אברהם סדרינס היא המסקרנת והמפתיעה ביותר. האמן, יליד ארגנטינה שעלה ארצה לקיבוץ גזית בשנת 1970, העלה באוב את בני משפחתו שנשארו שם או הסתלקו לעולמם. סדרינס בחר להחיותם בעזרת ציור ריאליסטי, קראפי, על מצע דו מימדי מעץ. הוא העתיק במדויק את הסצינות המשפחתיות, אבל כמו בזיכרון סובייקטיבי שמתחזק ונחלש חליפות, כך גם תמונותיו של סדרינס נגלות ונעלמות במבלטי העץ הבולטים והשקועים..."

פני יסעור / עין חרוד איחוד:

"בסידרת הציורים שצויירו על משטח אחיד דו מימדי, יש ניסיון לגעת באופיו הקלאידוסקופי של הזיכרון באמצעות טישטוש הגבולות שבין הדמויות ומקום ההתרחשות. הסידרה עשויה על מבנה לוחות תלת מימדי, נדמה כי מועצם הניסיון לגעת "במה שהיה", לאחוז בזיכרון כבמשהו מוחשי יותר, ניסיון המתגלה כמתעתע."
בשנת 1997 הציג אברהם תערוכה בשם "כסאות" עליה כותבת מרי בכר / קיבוץ גזית:
"...הקרה לכם אי פעם שישבתם בכסא והרגשתם שאין זה מקומכם? שמשהו בתחושה, משהו באופן בו הכסא חובק אתכם, אינו מתאים, אינו שייך לכם? ולעומתו, אותו כיסא שהוא הכיסא שלכם ולכולם מובן שרק אתם יושבים עליו, הכסא שכמו תפור לישבנכם ואין שני לו. כיסאותיו של אברהם, בניגוד לכיסאות של יונסקו, יש להם מה לומר. לעתים בצורה בוטה, לעתים בעדנה או בעצב אך אין הם אילמים, אין הם דוממים".
בשנת 1999 הציג אברהם תערוכה בשם "מקום פנוי", עליה כתבה מרי בכר / קיבוץ גזית:
לכל אחד יש מקום. מקום מיוחד של עצמו, מקום אליו הוא עורג, מקום אליו הוא הולך. לרוב בדמיון בלבד, לעתים גם באמת. מקום זה הוא מיוחד כי הוא רק שלו. הוא אומר לאדם דבר מה, ממלא אותו ביופי, בכוח, בשלוה, בעצב. זה המקום בו האדם פוגש את עצמו. בלא מסיכה, בלא תחפושת וללא קהל. התמונות של אברהם מביאות את המקום הזה אלינו, כל אחד יכול לבחור. כל הציורים על בד מבוצעים בצבע אקריליק תעשייתי אשר מיוצר בשמונה צבעים ראשוניים, מהם מרכיב אברהם לפטה שלמה של שלל גוונים וגוני גוונים, הממלאים את הבד וכובשים אותנו בחיוניותם האימפרסיוניסטית."

תערוכת "מזרח מהמערב" הוצגה באולם הכניסה של בית הקולנוע –תיאטרון בקיבוץ גבת בספטבמבר-אוקטובר 2004 :
נשים
שיגרה של חיים במזרח
כבולות מאחורי סורגים בלתי נראים
ומכוסות בכבלי בגדים ושרשות,
למתבונן מהמערב
על אחת התמונות כתבה טלי גורן-ספיר, עיתונאית / קיבוץ גזית:

את עטופה בכל כך הרבה שכבות. 
אריגים רכים מכסים, שכבה ועוד אחת את כל תשוקותייך מכסים. 
כך למדת מכל דורות האמהות לפנייך.
שמלתך כהה וחלקה, מתחתה סוגרים על איברייך מיני בגדים תחתונים
כדי לוודא שלא יהיה כל קשר בין גופך לחוץ,
ובינו לתחושות שפעם עוד רצו לקוות.
על כתפייך מוטל של מאריג צמר רך
פסים חוצים אותו לאורך ולרוחב, יוצרים תאים תאים.
פנייך חרושים קמטים.
כל קמט אוצר בתוכו קרן שמש, קור מקפיא, עבודה קשה,
רגעי שמחה וכאב.
מכוונים הקמטים למעלה, מנסים להגיע אל עינייך.
עינייך שרק הן חוות את המרחבים אליהם משתוקקת נפשך.
בזוג עינייך משתקפים השמיים עד קו האופק.
תכלת השמים שבעינייך שואבת את הפרחים הכחולים 
המשובצים במטפחת ראשך.
מונחת המטפחת בחופשיות כמו גלים של רוך
אך שיערך אינו זורם.
הוא שקע. מצפה לליטוף שלא יבוא.
על צווארך ענדת שרשרות ברזל ספק תכשיט, 
המשך של הקעקוע שעל פנייך,
מקשטים את המשקל המזכיר לך שכל הווייתך הפיזית
נטועה במקום אחד בלבד.
רק העיניים יוצאות להן אל הוויה שמעבר לכאן ועכשיו,
לעולם לא מוכר ולא ידוע.
את רוצה להגיד משהו, פתחת את שפתייך מעט
אבל לדבר את יודעת רק על מה שקרוב.
מה תגידי לעינייך אלו שרוצות להתנתק?
בשנת 2002 ערכו תלמידי י"ב במגמת אמנות מקבוצת נעל"ה בבית הספר "בית ירח" שבעמק הירדן, פרוייקט שהוגש לבגרות. הם עיצבו את התערוכה "מקום פנוי" בתמיכה וליווי של אברהם וכך הם כותבים:

"אנו רוצים להודות לאברהם סדרינס, אשר תמיכתו לאורך כל הדרך עזרה לנו להתמקד בפרוייקט ולהשקיע בו. יצירותיו של סדרינס שינו אצלנו את הדרך להתבונן על עצמנו ועל עולם האמנות. אישיותו המיוחדת והרגישה של אברהם סדרינס, אפשרה לנו לצעוד את הדרך הזאת בצורה חיובית, באופטימיות ובעיקר עם הרבה שמחה בלב." 
פטריסיו אלבורנוס - דמו קוהון
עד היום רשם אברהם רשימה מכובדת של תערוכות:
1990 תערוכת יחיד במועצה אזורית עמק יזרעאל.
1992 תערוכת יחיד במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב.
1993 תערוכת יחיד בבית ארגנטינה בירושלים.
1996 תערוכת יחיד בגלריה "צוותא" תל-אביב.
1997 תערוכת יחיד באולם האזורי במגידו.
1997 תערוכה ניידת באזור הצפון והמרכז.
1999 תערוכת יחיד במתנ"ס כפר תבור.
2000 תערוכה קבוצתית במועצת הפועלים בעפולה.
2005 תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות "מצודת חוקוק".
ראיון עם אברהם סדרינס ראיין איתן קליש / גזית
אברהם, איך אתה מגדיר עצמך, מורה, אמן פועל?
קודם כל לפרנסתי אני עובד במפעל הקיבוצי "פלזית". חוץ מזה, בשביל הנשמה שלי, אני יורד כל יום לסטודיו שלי... לצייר, תמיד יש משהו לעשות. מכיוון שקיבלתי סטודיו גדול, אז פתחתי סדנה. בסדנה יש ילדים מהקיבוץ, ילדים מבחוץ, מבוגרים מהקיבוץ ומבחוץ. בקטע הזה אני מתפקד כמורה. אבל זה לא משהו חדש – כל השנים עשיתי חוגים ולימדתי גם בבית – ספר.
אני חושב שיש לי מה לתרום כמורה. אני מסוג המורים שלא מקפיד עם תלמידיו. אני חושב שלכל אחד יש את "הייחוד הפנימי שלו", והכי חשוב זה לגלות אותו.
איך הגעת לעיסוק באמנות, מהסתכלות בעבודותיך נראה לי שקיבלת חינוך אמנותי מאד יסודי...? 
אבא שלי עסק במסחר בחפצי אמנות עתיקים, ללא מודעות אמנותית עמוקה, אבל משהו כנראה חילחל אלי וגם אל אחותי שעסקה ועוסקת בציור. ואולי זאת נטייה שישנה בגנים שלנו. בגיל 13 זכיתי במקום שני בתחרות ציור בבית הספר, ואז התחלתי להיות מודע לכשרון שלי.אני בחרתי ללכת ללמוד בבי"ס לאמנות, למרות התנגדותו של אבא, כי בעיני משפחה ספרדית: "אמנות זה לא מקצוע", לכן הייתי צריך לצאת לעבוד ולממן בעצמי את רוב שכר הלימוד, כי אבא לא הסכים לממן את הלימודים האלה. בבית- הספר הזה למדתי מגיל 15 – 18. עבדתי כל יום מ-6.00 עד 14.00 והייתי מסיים את הלמודים ב-22.00. לא היה לי לא קל להשתלב שם, כי הגיל הממוצע היה גבוה משלי, אבל בסוף מצאתי את מקומי והשתלבתי יפה. כל מה שאני יודע היום בא משם. למדנו שם אנטומיה, צבע, דיו, קומיקס. כל פעם למדנו שלב נוסף, וכך במשך כמעט 4 שנים.
אז איך הגעת לקיבוץ?
לקיבוץ הגעתי דרך התנועה. כל השנים האלו, במקביל ללימודי האמנות, הייתי בתנועה שנקראה "בדרך". היינו תנועה ציונית, שמטרתה היתה להגיע לארץ ולקיבוץ. בארץ שלחו אותי למכון למדריכים, ואח"כ חזרתי לתקופה קצרה להקים את התנועה באורגוואי. אח"כ עליתי ארצה עם אורית, אשתי והגענו לקיבוץ גזית. בכל התקופה הזו המשכתי לעסוק באמנות.
לא רצית להיות אמן מקצועי?
לא ממש. אני רציתי להיות גרפיקאי. בארגנטינה התחלתי עם זה, בתחנת שידור בטלוויזיה ובמשרד פרסום שפתחתי במשותף עם עוד שני חברה', אבל בקיבוץ זה ירד מן הפרק. מכיוון שבאותה תקופה הייתה חשובה הקליטה דרך העבודה, וזה לא איפשר לי לממש את החלום. רק אחרי כמה שנים חזרתי לעסוק באמנות בקיבוץ.
האם אתה משתייך לזרם כלשהו באמנות?
לא. אני מצייר בצורה ריאליסטית, וזה זרם רחב מאד וכללי מאד באמנות. בשנות השמונים ניסיתי לבנות את עצמי כ"אמן פוליטי",להצטרף לקליקה מסויימת, אבל ירדתי מזה. זה לא התאים לי. כמובן שיש תחומים שיותר מרגשים ומעניינים אותי, וזה מתבטא בכך שמדי פעם אני יוצא עם סידרת ציורים חדשה. אני אוהב מאד את האימפרסיוניסטים. כמו כן אני אוהב את הזרם של ה"ארט-דקו" והזרם שנקרא "ארט-נובו". חוץ מזה אני אוהב מאד קומיקס. הז'אנר הזה היה מאד מפותח בארגנטינה. הם הקדימו בזה את ארצות הברית. אני גם מלמד וגם עושה קומיקס בעצמי.
האם הוספת ללמוד אמנות גם בארץ?
בשנות השמונים יצאתי ללימודים שלוש שנים בתל-חי, אבל מכיוון שהקיבוץ היה במצב כלכלי קשה נאלצתי לחזור אחרי שנתיים לקיבוץ. כך נשארתי ללא תואר, אבל אחרי הלימודים האלו זכיתי בהכרה כאמן ע"י התנועה הקיבוצית. עשיתי באותה תקופה תערוכה וקיבלתי תואר "מועמד לאמן" ואחרי שנה קיבלתי את התואר "אמן".
האם וממי אתה מקבל פיד-בק?
אני מרגיש כל השנים שאני מקבל פיד-בק טוב מחברי גזית, החל מהתפאורה הראשונה שעשיתי בשנות השבעים, ועד היום. הפיד-בק אפילו נעשה יותר טוב עם השנים. יש חברים שבכל הזדמנות יגידו מילה טובה. יש גם אמנים שמפרגנים אחד לשני (לא כולם), שניגשים להגיד מילה טובה. לי יש קשר טוב כמעט עם כל האמנים בגזית. אני אוהב לעזור להם, ועושה את זה באהבה. גם הסטודיו המרווח שאתה רואה פה, הוא ביטוי ליחס הטוב כלפי, בגזית. 
איך האמנים בגזית שורדים ללא ימי עבודה, וללא תקציבים?
תראה, אני חושב שקיבוץ ללא אמנים הוא קיבוץ מת, וקיבוץ שלא משקיע באמנים הוא קיבוץ גוסס. אבל אנחנו יודעים שזאת הייתה החלטה תנועתית להפסיק את התמיכה באמנים בקיבוץ והיום אין באף קיבוץ תמיכה כזו, ואין אפילו מחוייבות לתת סטודיו לאמן. אז המצב הוא שכל אחד מנהל מלחמה אישית. למזלי בגזית הולכים לקראתי ואני מקבל את כל התמיכה החומרית שאני זקוק לה. למעשה אני מממן את פעילותי אמנותית דרך הסדנה והתלמידים שלי. זהו ההסכם עם המזכירות, שהכסף הזה הוא אך ורק לצרכי הסדנה ולצרכי האמנותיים. אני עושה את הפעילות בסדנה אחרי העבודה בלבד. אבל אני יודע שלא זה המצב אצל כל האמנים בגזית, ויש כאלו שמצבם יותר קשה.
האם החיים בקיבוץ מיטיבים עם עבודתך האמנותית, או להיפך?
למה להיפך? מיטיבים בהחלט. על הפירגון דיברנו לפני-כן. נכון שאנחנו בפריפריה וזה בעיה. אבל בכל זאת ערכתי כבר מעל עשרים תערוכות, גם אזוריות וגם במרכז. ובד"כ באו אלי, ולא אני רצתי אחריהם. כלומר, אם אתה טוב יגיעו אליך (וסליחה על חוסר הצניעות).