סיפורי אנשי "בדרך"

מדור הסטורי • 9/11/2017 כניסות

מסיפורי אנשי גרעין "בדרך"

בכתבה זו ניסינו לתאר את קלסתרם של כמה מאנשי גרעין "בדרך", החיים עימנו, לאו דווקא בהקשר הציוני .

ישאלות לצביה ווקס (מגרעין "בדרך") עם פתיחת המרכז ההוליסטי

(ראיון מלפני כמה שנים)

צביה ספרי לי קצת על הדרך שעברת מעבודה בקיבוץ לעבודה בחוץ.

רציתי לעסוק בתחומים שקרובים לליבי (ללמד יוגה, דמיון מודרך, הקשבה הדדית, לטפל בשיאצו), והיה לי ברור שאוכל להתפרנס ממה שאני אוהבת לעשות. בעיניי יש חשיבות גדולה להתפרנסות תוך ניצול הכישורים האישיים שלך, דרך תחומים שמעניינים אותך, כדי להפיק את המקסימום שאתה מסוגל לתת.

לימדתי יוגה לקבוצות בודדות מבלי שקיבלתי הכשרה מסודרת ובבית לא היה אפשרי לעבוד שבוע שלם בנושאים אלה. לכן התחלתי לחפש איך להרחיב את הידע שלי. ב-2001 למדתי דמיון מודרך וב-2002 טסתי להודו לקורס מורי יוגה. כעבור חצי שנה הופיעה ההזדמנות הראשונה שלי ועל כן אני מודה למוניקה (קנסקביץ) על שעזרה לי במציאת עבודה. התחלתי ללמד יוגה בקאנטרי בעפולה והעבודה שלי התחלקה בין גזית לבין החוץ.

במקביל, היינו כמה מטפלים בגזית, שהתחלנו לחשוב על שכירת דירה בעפולה והפיכתה לקליניקה לטיפולים אלטרנטיביים. עד שאהרון (לופס) מצא סטודיו מסודר עם חדר טיפולים ואולם חוגים. מוניקה, אהרון ואנוכי שכרנו אותו . התחלתי ללמד ולטפל פעם בשבוע. המקום היה מסודר ויפה אך צפוף בשבילי. כעבור שנה הבנתי שאני חייבת לעבור למקום יותר מרווח. עברה שנה וחצי על משאים ומתנים מייגעים עם בעלי מקומות למיניהם. עד שמצאתי את המקום אליו אני עוברת בימים אלה.

מה היתרונות של הקמת מרכז כזה בעפולה ולא בגזית?

היתרון העיקרי כרגע הוא שכל המכרים, הלקוחות והתלמידים הם מאזור עפולה וסביבותיה.

יש אוכלוסיה מגוונת ומעוניינת להתנסות בתחומים שאני עוסקת בהם. לאחר הכרות עם אוכלוסיה זו, קל לי להתחבר אליהם. העבודה בקאנטרי חשפה אותי להמון אנשים. יש לי קבוצות של עד 30 תלמידים נאמנים וכיף להיות בקרבתם, אנשים שיודעים להעריך ולהחזיר חמימות.

במה שונה המרכז הנקרא "לוטוס" ממה שעשית בעבר בעפולה?

השוני המרכזי הוא הגודל, חלוקה טובה יותר של השטח. אם קודם יכולתי לקבץ 6 תלמידים עכשיו יוכלו להיות 12 או יותר.הוא גם חדש ואין לו את כל ה"מחלות" של מקום ישן.

המרכז יציע סדנאות, חוגים, קורסים וטיפולים מגוונים. הפעילויות יתבצעו במקום או במקומות שונים, על פי המצב.

ואני נכנסת למקום עם התכנים שלי. הקונספציה שמנחה את המרכז היא לאפשר לאנשים לגלות עוד כוחות בעצמם, וכל התחומים שיפעלו שם יהיו קשורים לקונספציה. אני מגבשת סביבי קבוצה של מטפלים\מפעילים\מנחים שעובדים על פי הרעיון הזה. גם הקבוצה עצמה תעבור תהליך של חיבור אל הכוח והיכולת. וזה מה שייתן למקום לשגשג.

אני מבין שהמרכז אושר כיזמות. איך זה עבר את כל המוסדות בקיבוץ?

ההחלטה נפלה ברגע שיכולתי להפוך את החזון שלי למספרים. אחרי שעברתי קורס של קואוצ'ינג הבנתי שהפחדים שלי הם אלה שעוצרים אותי. הבנתי גם כי יש פוטנציאל להצליח ובגדול, וחשוב ביותר לציין שיש אנשים במערכת שמכירים אותי ואת העבודה שלי ומלווים אותי כבר כמה שנים, כמו שלמה סמרה וורד מרקיאר ועמוס גורן שהצטרף למערכת. הצענו תוכנית עיסקית, אשר עברה את אישור יזמות, והתקבלה החלטה חיובית.

אילו סוגי טיפול אתם תציעו? לפי מה את מחליטה מה כן ומה לא?

כפי שאמרתי אני מגבשת קבוצה שעוסקת במגוון תחומים. אלחנדרו הוא בין הראשונים שצירפתי כי גם אצלו ישנו הרצון להתקדם . הוא אדם מלא רעיונות ורצון דומה לשלי בצורת ההתיחסות לבני אדם. הוא פיתח אבחון וטיפול בדרכים חדשניות ייחודיות לו. הוא גם מנחה סדנאות צחוק.

ישנו גם אריאל מעין דור, שהוא אח במקצועו, והוא פותח לפנינו שער לשילוב של ועדי עובדים של קופת חולים בפעילותנו. נציע להםסדנאות חווייתיות, טיפולים ועוד . הצעתי למנדי להצטרף והיא נתנה את הסכמתה. וכך הצטרפו אלינו עוד שתי מטפלות נוספות. יש עוד כמה שמתלבטים. כל המטפלים, המורים והמפעילים, יהוו קבוצה שדוחפת את הרעיון ואת עצמם קדימה.

בנושא הפרסום : יש לנו כמה רעיונות מקוריים שיעזרו לנו להיות מוכרים. אחד מהם הוא ללכת שני מפעילים ביחד מחנות לחנות ולספר לאנשים מה אנחנו עושים במרכז, עוד רעיון הוא להתחבר לועדי עובדים ולהציע להם סדנאות. ועוד ועוד.

רשם: איתן קליש

סיפור על היחס ל" אחר"/ אברהם סדרינס:

בימים אלו, בהם אנחנו קוראים ושומעים מאיזה יחס מפלֵה סובלים בני הקהילה האתיופית, רק מפני שהם לא הגיעו עם כינור מתחת לבית השחי – נזכרתי בסיפור מימי ילדותי על התייחסות לשונה, שקראתי לו: MEJALE(מיכל'ה).

סוף מלחמת העולם השנייה, משפחת Igelberg (איגלברג), משפחה יהודית שהגרה מאירופה לארגנטינה, בחיפוש אחרי אמריקה. שלוש נפשות בסך הכל מנתה משפחת איגלברג: אבא, אמא וילד.

כשירדו מהאוניה הצטרכו לשנות את השמות היידים שלהם, כי היה אסור להיקרא בשמות לא מוכרים (נשמע מוכר?). האבא נשאר בשמו אברהם, האמא הפכה לסופיה ולבן נתנו את השם נורברטו, שם גויי אופייני.

אברהם וסופיה רכשו בית מלאכה קטן לייצור קופסאות קרטון, שעם השנים גדל והפך למפעל שהעסיק כ-30 איש.

בשנת 1948 נולד ארגנטינאי קטן למשפחת איגלברג, שמו היה מיגל אבל אף פעם אף אחד לא קרא לו כך. כולם קראו לו מיכל'ה.

באותה שנה ממש נולדתי גם אני יחד עם תינוקות רבים שנולדו למשפחות יהודיות, ככה אמרו לנו ההורים – לכבוד הולדתה של מדינת ישראל.

בשנת 1958 עברה משפחת איגלברג לגטו הספרדי בשכונת Villa Crespo (ויז'קרספו), שם מצאו בית עם מבנה אליו העבירו את מפעל קופסאות הקרטון שלהם. אני זוכר את המשאיות ואת התכונה שהיתה בשכונה, כשהעבירו את המפעל למשכנו החדש. בתוך כל ההמולה ראינו ילד בגילנו מסתובב ליד הוריו.

בארוחת הערב המשפחתית של אותו היום דיברו אצלנו בבית על המשפחה האשכנזיה החדשה שהגיעה לשכונה. למרות שבתור יהודים ספרדים גרנו באותו מבנה מגורים עם משפחות נוצריות, משפחה אשכנזית היתה עבורנו משהו שונה.

ההורים סיפרו שמשפחת איגלברג היו "שם" ומ"שם" הם הגיעו. אני, ילד בן 10, ישבתי ושמעתי אבל לא הבנתי. רק כשבגרתי הכרתי אנשים נוספים שבאו מ"שם".

בשבועות הבאים המפעל של משפחת איגלברג התארגן והתחיל לעבוד ומיעטנו לראות את בני המשפחה מחוץ לבית. לאט לאט מיכל'ה התחיל לצאת לרחוב. ראינו ילד בהיר, בלונדיני עם עיניים בהירות ומשקפיים, טיפה שמנמן – ואנחנו היינו בדיוק ההיפך. אף פעם לא הצענו לו להצטרף אלינו. אפילו לבית ספר אחר הלך מיכל'ה ובשעות אחרי הצהריים בקעו מחלון ביתה של המשפחה צלילים של פסנתר. לשני הבנים היה מורה לפסנתר. בשכונה גרה מורה לפסנתר וראינו תלמידים באים ויוצאים מביתה, שמענו גם צלילים של פסנתר, אבל חשבנו שזה עסק של גויים. אם אשכנזי אז עד הסוף, כינינו את מיכל'ה בשם גנאי - מוישל'ה.

בחגי ישראל היה מקובל שבבקרים בהם לא הלכנו לבית ספר, עזרנו לאמהות לסחוב תבניות עם דברי מאפה למאפייה השכונתית. מיכל'ה ישב על מדרגות ביתו וראה אותנו עוברים ושבים. אני זוכר את הרגע בו אחד הילדים הזמין את מיכל'ה לבוא ולעזור לו לסחוב תבנית. מאותו רגע הפך מיכל'ה לחלק מהחבורה, ילד מקובל ומאז אף פעם לא קראנו לו יותר מוישל'ה. אז גם התחלנו להיכנס לבית המשפחה – שם ראיתי שוני אחר לגמרי.

פתאום ראיתי שני אנשים מבוגרים עם מספרים מצויירים על זרועותיהם, שמעתי שפה לא מובנת, מדברים בלחש והבית חשוך. אם המשפחה לא נמצאת בבית,

עובדת שעות ארוכות במפעל, דבר לא רגיל אצל משפחות ספרדיות בהן תפקידה של אם המשפחה היה לנהל את משק הבית.

(המשך יבוא)

דרכו של יוסף ווקס אל העברית

יוסף איך הייתה דרכך אל העברית?

שפת האם שלי בבית הייתה בעיקרה יידיש. אמי אף פעם לא למדה ספרדית וזאת הייתה שפת התקשורת בינינו. עברית לא למדתי עד סמוך לעלייתי. אנחנו היינו בית חילוני לגמרי. אבי אמר לי פעם שאחרי השואה הוא "משך את כל החשבונות שלו מהבנק של אלוהים", והפך לסוציאליסט. לציונות הוא גם התנגד, ובעיקר לעלייתי ארצה.

בר-מצווה לא עשו לי, ובית-ספר יהודי לא היה בא בחשבון בגלל מצבנו הכלכלי ואולי גם בגלל עמדתו האמביוולנטית של אבי כלפי כל מה שהיה יהודי, כך שלא היה לי כל מפגש עם השפה העברית לפני עלייתי לארץ עשיתי קורס קצר בעברית, ואח"כ בארץ הלכתי לאולפן. יצאתי ממנו עם עברית די בסיסית. הקפיצה הגדולה שלי בשליטה בעברית הגיעה כאשר הלכתי ללמוד להוראה, על פי החלטת הקיבוץ, כמה שנים לאחר שהגעתי לקיבוץ.