אימוץ חיילים בודדים / ראיון עם טלי גורן ספיר

ראיונות • 22/5/2018 כניסות

כמי שמשפחתו (בגבעת חיים) ניסתה לאמץ נערים ונערות בעבר, אני יודע שזה לא קל. והנה אני מסתכל בארוחות הערב של ליל שבת, אל שולחנה של משפחת ספיר, ואני רואה שבמשך שנים ארוכות יושב איתם נער או נערה (חיילים בודדים), כאילו הם חלק ממשפחתם. אלו הם בדרך כלל חיילים מאומצים, שלפעמים יש להם משפחה בארץ, ולפעמים לא. עתה, כשנושא המעורבות והתרומה לחברה הישראלית, עולה לדיון בגזית, חשבתי לנכון לראיין את טלי על "הפרוייקט" הזה שמשפחתה לקחה על עצמה.

טלי, מה הייתה המוטיבציה שלכם, איך התחלתם עם הפרוייקט הזה?

אל עולם האימוץ (לא במובן המשפטי שלו) הגענו לפני הרבה שנים כשפנו אלינו לארח נער שיצא מביתו בעקבות חולי נפשי. חמש שנים היינו בקשר עם הנער הזה שקראו לו מנדל, אספנו אותו כל פעם ממקום אחר אל הבית שלנו למספר ימים והפכנו לו ולאביו לכתובת. זה היה פרויקט ממש לא פשוט, ללא כל ליווי או מסגרת ולצערנו מנדל נפטר בנסיבות שעד היום לא ידועות לנו. אבל חוויית העזרה מתוך השפע היחסי שיש לנו, דבקה בנו.

ממתי משפחתך מאמצת חיילים בודדים וכמה צעירים כאלה כבר אימצתם?

אימצנו שתי אחיות, מרינה ואירה שעלו מרוסיה, בהפרש של שנתיים אחת מהשניה. אחריהן אימצנו את מרכוס שעלה מפרגוואי והיום אנחנו מאמצים את ג'ו, שהגיע מדרום אפריקה לעשות צבא. במקביל אנחנו מארחים את יעל, ישראלית שיש לה משפחה בארץ שעושה בגזית שירות לאומי. כל אחת ואחד מהם שונים ברקע שלהם, בסיבה שבגללה הגיעו ארצה, בזמן ששהו בארץ לפני הצבא וכו'.

מי משדך בינכם לחייל/ת?

את מרינה הכרנו דרך איילת גלברד שעשתה איתה קורס בצבא, היא שאלה את תמה הבת שלנו אם נוכל להיות משפחה מאמצת עבורה בקיבוץ ואמרנו בטח, למה לא? זאת היתה התשובה בכל פעם שהגיעה אלינו בקשה כזאת. המוטיבציה היתה, כאמור ממקום שיש לנו די והותר ובידינו להיות לעזר למי שיש צורך במה שבאפשרותנו לתת.

האם יש לכם או לו בחירה?

בעיקרון אנחנו לא יודעים שום דבר על מי שאנחנו מתבקשים לאמץ, ואנחנו גם לא מבררים. לא נתקלנו עד כה בהפסקת הקשר בזמן השירות הצבאי, כך שכנראה גם החיילים שלנו הרגישו טוב.

האם יש חבלי קליטה? האם ילדייך נענים לאתגר?

באופן טבעי בהתחלה מרגישים קצת פחות בבית, עם הזמן יותר נענים להגיע לארוחות ולהיות חלק מהבית. חוץ משירי אין לנו כבר ילדים בבית, ושירי חווה באופן משמעותי את הקשר שהיה לנו עם מנדל, כך שהוא יודע מכיר ומבין שזה חלק מההתנהלות המשפחתית שלנו.

איך היית מגדירה את סוג הקשר שנוצר? האם הקשר נמשך אחרי השחרור מהצבא?

הקשר נסוב בעיקר סביב צרכים טכניים כמו הסעות, לקחת אוכל, מכבסה, ליצור את הקשרים עם בעלי תפקידים כשצריך, והיה לנו גם מקרה שהיינו צריכים לממש ערבות כספית. תוך כדי גם מכירים את תאריכי ימי ההולדת וקונים מתנה גם בחגים אבל החיים שלהם כצעירים, הם עצמאיים מאוד. ההורים של מרינה ואירה היו בארץ ואירחנו גם אותם. כשמרינה השתחררה היה חשוב לנו לשמור על קשר והוא בא לידי ביטוי שוב בעזרה של הובלות ובכל דבר שיכולנו לעזור. כשהיא ילדה התרגשנו ונסענו מלא מתנות אבל לא הצלחנו לשמור על קשר קרוב מאוד. יש שיחות טלפון לפני כל חג וימי הולדת, אנחנו יודעים מה הם עושים, מה הם לומדים ומה התכניות שלהם ושמחים להמשיך להיות להם לזיכרון טוב ומשמעותי.

האם הפרוייקט הזה נתן ונותן סיפוק לכל המשפחה, והאם תמשיכו לאמץ חיילים בודדים בעתיד?

אירוח הצעירות והצעירים האלה ללא ספק עונה על איזה צורך שלנו גם ואם נוכל בעתיד להיות בית לנוספים, אז בטח, למה לא?

שאל: איתן קליש