הציור ואני
(נכתב לעלון לפני מספר שנים)
העסוק בציור הוא חשוב בשבילי. הוא מאפשר לי להתנתק מהעשייה היומיומית כדי לתת מקום לעשייה אחרת, בה אני משתמשת בצבעים וצורות המעניקים לי הנאה אסטטית שנם מובילה אותי פנימה אל החומרים הרגשיים והמחשבתיים שבי.
לפעמים התהליך מתחיל בהתעסקות בצבעים בלבד, אחרי כן ההתבוננות מגלה רמזים ואפשרויות משמעותיים שלא התכוונתי לגעת בהם בהתחלה.
קרה לי גם שאני בעצמי לא קלטתי כל מה שהציור העלה ובאופן מפתיע זה היה מאוד רלוונטי לנושא.
ביטוי מסוג זה מתאפשר בעיקר בציורים האבסטרקטים שהם הרוב אצלי.
חשוב בעיני שציורים כאלה מזמינים כל המתבונן בהם, להתחבר אליהם דרך החומרים שלו וכמובן כל פרשנות אישית היא לגיטימית והופכת להיות ביטוי יצירתי שונה אצל כל צופה, שנענה להזמנה.
יש שצופים משתפים אותי בגילויים שבהתנסותם וזה בהחלט מוסיף לי.
ההחלטה להתחיל לצייר נולדה כמתנת יום הולדת לעצמי כשהגעתי לגיל הפנסיה.
השפיעה עלי העובדה שאלי, בני הבכור עסק בציור וכאשר הפסיק לצייר, התעורר בי הרצון להתנסות בתחום זה.
אמירה, שכבר בתקופה זאת הייתה ציירת מוכרת בגזית, בהזדמנות שביקרתי בחדר הציור שלה, קלטה משיכה זו, לפני שהתגבשה אצלי. היא עודדה אותי וסיפקה לי את הצבעים הראשונים שלי כדי שאתנסה. לבסוף ממש "דחפה" אותי ללמוד במועצה. את "חסד נעוריה" לא אשכח ובהזדמנות זו, רוצה לומר לה עוד פעם – תודה!!
אני למדתי בכיתה של טומי, דמות מוכרת לרבים בגזית.
כעבור שנתיים בערך, הוא בחר בסנא, התלמידה משיבלי,בגילה מיפעת ובי, להציג בבית ברל בתערוכה רק לשלושתנו.
זה היה דבר שלא חלמתי עליו והפתיע אותי מאוד.
הקשר ביננו התהדק והחלטנו שראוי להציג, באותו ההרכב, באזור שלנו כאמירה על שיתוף פעולה בין נשים יהודיות וערביות.
הדבר הפך לאקט פוליטי, עקב תחילתה של האנטיפדה הראשונה.
התערוכה התקיימה בגזית והיו מוזמנים אנשים מהכפרים השכנים, מיפעת ומנזית.
היו חברים אצלנו שחששו מהאירוע בעיתוי הזה, אך טלי, שהיית בין המארגנות ונציגת ו.פוליטית, עמדה על כך שדווקא בזמן הזה התערוכה היא רלוונטית יותר ואסור לוותר עליה.
התערוכה יצאה לדרך, חדר האוכל בגזית התמלא מבקרים, הכיבוד היה מכובד והאווירה מצוינת .
זה כנראה היה הדבר נכון לעשותו.
ציירתי במשך שבע שנים הראשונות ולאחר מכן היית לי הפסקה של שבע שנים, מסיבות אישיות.
בתקופת ההפסקה, הכרתי את גוון, מורה לציור של אמירה ונירה שעקב תפקידה החדש כאוצרת במרכז על שם אדל מונדריי
בנצרת עילית, חיפשה חומר לתערוכות בין תלמידותיה לשעבר.
היא הגיעה לגזית והחברות הציעו לי שגם תבקר אצלי. הביקור הזה זיכה אותי בתערוכת היחיד הכי גדולה שהיית לי.
לא אשכח איזו עבודת הכנה מפרכת היית לי וההתגייסות של הנגריה למען המיסגור הנחוץ. הרבה חברים הציעו את עצמם לעזרה בבעיות של התארגנות ביום התערוכה, בו יצאה מגזית אוטובוס מלא חברים שהשתתפו בפתיחה, יחד עם קהל מקומי שמורגל כבר להניע לתערוכות שם וכמובן המשפחה וחברים מבחוץ.
באמת התמיכה היית מעבר למה שיכולתי לצפות וכאשר אני נזכרת, ונדמה לי שאולי אני מדמיינת ,מפני שבכר עברו מאז חמש שנים, אני מדפדפת באלבום, בו הכל מצולם ונרגשת מחדש לראות שאמנם זה באמת קרה ואני מרגישה צורך מחודש להודות לקבוץ שלי, שחברים בו , חיבקו אותי לא מעט בנושא זה ולומר לו שאני יודעת להעריך זאת...וכבר לא נותר לי דבר חשוב מזה להוסיף.
לאה גוטמן
03.08.05
