מתוך החוברת של אורה לוטן: "הורים בנים – קטעים חיים בזיכרון" (2010)
פסח
אני מעלה בדעתי היום, כמה ימים לפני חג הפסח, כי רבים מחברי כיום מעלים בדעתם או בזיכרונם את הפסחים הראשונים של חייהם.
יש מי שחווה אותם בבית הוריו כמוני ויש מי שבגטו או במחנה בזמן מלחמה. חגג עם חבורה של בני גילו, או עם שארית בני המשפחה או לגמרי לבד בין זרים. אולי כל אחד דמיין, חלם על הפסחים שהיו ולא העז לחלום על פסחים עתידיים, שלא להישבר מעצמת החלום.
על כל פנים, פסח של חיי הבוגרים היה פסח טוב כאשר הייתי שותפה להכנה, ולו של קטע קטן בקריאה. טוב מזה היה כאשר ילדי היו שותפים ואחרי כן כאשר בתי, חתני וילדיהם היו עמי נוכחים בסדר הקיבוצי. לעתים היה סדר פסח בביתה של בתי, ונכדי היו מעורבים בכל. יתכן שסדר קטן כזה הביא אותי לזכור את הסדר המשפחתי בבית הורי.
הפסח של ילדותי קשור היה להכנות אין ספור. אמי הקפידה בכשרות הכלים, לכן כלים יפים במיוחד היו טמונים בעליית הגג והם הורדו לאחר שכל החמץ נעלם מן הבית. הקניות לקראת החג כללו תמיד כלים נוספים ולילדים נקנו גרביים ונעליים לבנות, אף על פי שהאביב היה בהגדה של פסח, בעוד שבחיים בארגנטינה הסתמן הסתיו.
אורחים מפרובינציות רחוקות הגיעו תכופות להתארח בביתנו, בעיקר בתקופות החגים. עבור האורחים התפנו מיטות הילדים וכך זכורה לי מיטה מאולתרת עבורי, הקטנה, הבנויה משתי כורסאות צמודות או מארבע כיסאות. מיטה כזו נתפסה בדמיוני כסירה, השטה ומפליגה אל מחוזות של חידושים והרפתקאות.
בין הכלים השמורים לפסח היה סט שלם של צלחות, שבתחתיתם היה רשום שם מסתורי עבורי "הולנד", שם שהיה לו צליל של יחוס רחוק. אך יותר מאלה הקסים אותי כלי בודד, מן הסתם כלי פשוט שמילאו אותו בסוכר, אלא ששקיפותו והזהירות בה נהגה אמא כשהחזיקה בו, עורר בי יחס אליו כאל שכיית-חמדה יקרת ערך. מעולם לא שאלתי את אמי, אך אפשר שהיה זה כלי הקשור להגירתה מביתה בבסרביה. אולי כלי שהביאה מביתה הישן.
גם לה, לאמא, כמו לי, היו פסחים מילדותה לזוכרם. גם היא נסעה לארץ אחרת. היא היגרה. אני עליתי. אפשר שהמחשבות על עברה ליוו אותה עד שנותיה האחרונות, בהן קיימה את הפסח בביתה בקורדובה, אף כי האורחים פחתו, ואני, בתה הרחוקה, לא נכחתי בסדר אפילו במחשבה, כי לא היה לי פנאי נפשי, תפוסה כולי בעולמי החדש. אחר כך, כן, תמיד יש אחר-כך יותר עצוב. אחרי שהתאלמנה עלתה אמא אלי, לארץ. כלים יפים הגיעו עמה מביתה שם, אך טעם הדברים נשתנה לחלוטין.
ולמה אני שרויה במחשבות עצובות בערב פסח? אפשר מפני שהשנה לא מוטל עלי להכין, ואף נכדינו מבלים את הפסח עם הסבים שבלכיש.
