קיבוץ גזית

האם סיפור הבריאה בבראשית פרק א' מושפע מסיפור הבריאה האפלטוני ב"טימאוס"?

אין ספק ששתי התרבויות היוונית הלניסטית והעברית מקראית ששכנו באותו מרחב גיאוגרפי, ויצרו בתקופות מקבילות את יצירתן התרבותית, השפיעו זו על זו.

בזמנו שמעתי ממרצה אחד שכל הדפוס של שיח דיאלוגי, וכל תרבות המחלוקת ושימור דעת המיעוט, שמצוי בספרי ההלכה והאגדה, ובעיקר הבאת דברים בשם אומרם – באים לנו מתרבות יוון.

חוקרים רבים ראו בספר קהלת השפעות של הפילוסוף היווני אפיקורוס, המרים על נס את ההנאה בחיים. לדעתי, אפשר לראות בשיח של איוב עם רעיו, שיח פילוסופי דיאלוגי, המתרכז סביב כמה בעיות מוגדרות היטב, כדוגמת המצוי בספריו של אפלטון.

היום רציתי לרכז את דברי סביב הטענה שלי כי תיאור הבריאה בבראשית א' מושפע מהתרבות היוונית. טענתי הראשונה היא שיש לנו כאן תהליך בריאה מסודרת להפליא, המובילה לתכלית ברורה, הלא היא בריאת יקום מסודר מתוך האנדרלמוסיה, שהאדם מקבל לידיו את השלטון על הטבע.

בסיפור הבריאה השני המתחיל בפרק ב' אין לנו שיטה מסודרת של בריאת היקום ומתן שלטון לאדם. בסיפור זה לא נברא העולם אלא רק גן (בעדן). האדם  מוצא עצמו לבדו ואלוהים מנסה לזווג לו זיווגים מחיות (שהכותב שכח להזכיר את בריאתם). לאחר מכן אלוהים מבין שצריך ליצור לאדם אשה. בקיצור, בסיפור זה יש לנו הרבה ניסוי וטעייה והוא שונה מאד מהבריאה המסודרת של הסיפור הראשון, בה הכל מתאים להכל, הכל טוב, ונעשה על פי תוכנית. יש לציין שלפי אסכולת חקר המקרא הידועה בשם "תורת התעודות" סיפור הבריאה הראשון שייך למקור הכוהני (P) שהוא המאוחר ביותר בין מקורות התנ"ך, וזמנו הוא הבית השני.

למעשה הסיפור בבראשית א' מזכיר לי את התיאוריה של אריסטו, שלכל דבר יש 4 סיבות: הסיבה החומרית, הסיבה הצורנית, הסיבה הפועלת והסיבה התכליתית. בסיפור זה אין לנו את "הסיבה החומרית" כי אלוהים בורא את הכל "יש מאין". אך יש לנו את "הסיבה הצורנית". לאלוהים ברור בכל שלב מה הוא רוצה לברוא (אור, יבשה, שמיים, דשא עשב וכדומה). "הסיבה הפועלת" היא אלוהים, ועל-כך אין צורך להכביר מילים. מהי "הסיבה התכליתית"?

אמנם זה לא נאמר במפורש, אך זה עולה מן הטכסט: הסיבה התכליתית היא רצונו של אלוהים ליצור עולם טבע מסודר ומתפקד, ולהפקידו בידי האדם. הפסוק הבא החותם את מפעל הבריאה: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" מחזק את הנחתנו שזאת הייתה מטרת הבריאה.

מבנה מסודר כזה לא נמצא כלל בסיפור הבריאה השני שמקורותיו במסופוטמיה.

בכך עדיין לא הוכחתי את טענתי. כאשר קראתי את סיפור הבריאה הראשון משך את תשומת ליבי הביטוי "וירא אלוהים כי טוב" (בראשית, א' י"ב). הביטוי הזה חוזר בסיפורנו כידוע 7 פעמים, לאחר כל מעשה בריאה.

השאלה שהחלה לבצבץ למול עיני הייתה מה פירוש "כי טוב"? טוב למה, טוב למי? טוב לעומת מי?

אצל פרשנים מודרנים כמעט ולא מצאתי התייחסות לא מצאתי התייחסות לשאלה זו. מנחם הרן, כותב "כל מעשי הבריאה האחרים כולם מצטרפים לכלל עולם מסודר וממושטר, והם היסודות הטובים של ההוויה" (בראשית, עולם התנ"ך, עמ' 16). ניתן להבין שלדעת הרן עצם השכנת הסדר והתיפקוד ההמושטר הוא הטוב.  קאסוטו כותב כי זוהי "נוסחה אופטימיסטית, החוזרת שבע פעמים בפרשה: כל מה שעשה אלוהים הוא טוב" (פירש על ספר בראשית, עמ' 14). ועדיין אינני מבין מהו "הטוב" הזה.

הלכתי לבדוק אצל פרשנים מסורתיים. מצאתי אצלם תשובות לא ברורות. רס"ג כותב: "לפי שיודע שהאור טוב הבדיל בין האור לחושך". רשב"ם כותב "נסתכל במראהו (של האור) כי יפה הוא". רמב"ן: "בהיות האור וירא אלהים כי טוב שרצה בקיומו לעד".

הפרושים האלו לא נראו לי כלל כפותרים את הבעיה. הצורה הדקדוקית שבה מופיעה המילה "טוב" יוצרת את הרושם שלאלוהים (או למחבר) יש מושג מופשט של "טוב" שאליו הוא משווה כל פעם את בריאתו ו"רואה שהיא טובה". מהו אותו מושג של טוב? התחלתי לחשוב על מושג "הטוב" המופשט בתורת האידיאות של אפלטון, ועברתי לעיין בדיאלוג המפורסם טימאוס, שם מובא תיאור בריאת העולם כפי שראה אותו אפלטון.

 בכרך ג, עמוד 531 של כתבי אפלטון, מצאתי שימוש רב במושגי הטוב והסדר, בצורה שמאד הזכירה לי את בראשית פרק א': " נאמר נא אפוא מאיזו סיבה התקין  המתקין את ההתהוות והכול הלזה. הוא היה טוב, והטוב לעולם לא תיצר עינו בכל דבר שהוא. וכיוון שלא הייתה בו צרות עין, רצה שכל הדברים ייעשו במידת האפשר דומים לו עצמו; ... כיוון שרצה אפוא האל שהכל יהיה טוב, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה; הוא הוציאו מערבוביה זו והתקין בו סדר, מהיותו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר."

אצל אפלטון האל מייצג את כל האידיאות בטהרתן, וכמובן גם את הטוב. לכן הוא רוצה ל"ברוא" (אצל אפלטון אין בריאה במובן המקראי של "יש מאין") משהו בדמות הטוב. גם הדגש על הבריאה כעשיית סדר מהתוהו משותפת לשני הסיפורים.

לסיכום, אין  צורך להיכנס לעומק תורתו של אפלטון כדי להבחין בקווים הרעיוניים המקבילים בין שתי היצירות.