קורות חיי ב' / הרצל ארקין

מדור הסטורי • 3/12/2017 כניסות

קורות חיי ב' / הרצל ארקין

מגטו ז'טל ברחו ליער לפני ואחרי השחיטה מעל ל-600 יהודים, חלקם היו פרטיזנים לוחמים וחלקם חיו במחנה משפחתי ליד הפרטיזנים, אלו היו בעיקר נשים וילדים. בין הבורחים ליער היו גם אמי שני אחיי ואחותי.

שלושה ימים אחרי השחיטה העלו אותנו לקרונות משא ואמרו לנו שאנו נוסעים לסמולנסק, שם נעבוד.

לא רחוק מנובוילנה הייתה תחנת דבורץ, שם היה מחנה עבודה של יהודים. כתבתי פתק: "אני ארקין הרצל מז'טל חי ונוסע למחנה העבודה של סמולנסק". הפתק התגלגל לידי קרובת משפחתי, וכעבור זמן לא רב גם היא ברחה ליער, שם פגשה את משפחתי ומסרה לה את הפתק.

הגענו 200 יהודים למחנה של שבויים רוסיים. במקום היו כבר 30 יהודים מקוסובה, עיירה במחוז פוליסיה.

שיכנו אותנו בעליית גג של מבנה גדול. מיטות לא היו לנו, ישנו על הרצפה על מצע של קש. קיבלנו שמיכה קיצית אחת להתכסות וזה צריך היה להספיק לנו גם בחורף הרוסי.

במחנה זה היו שבויים רוסיים שנפלו בשבי הגרמני בתחילת המלחמה. כמו כן נמצאו שם גם נערות רוסיות אזרחיות.

רוב העבודה במחנה הייתה בבתי מלאכה לתיקוני מדי צבא ונעלי צבא. היות ואני הייתי סנדלר רק על הנייר, וכמוני היו עוד כמה עשרות, נלקחנו לעבודות חצר שונות.

עבודה ראשונה הייתה להגיש בולי עץ למשור.

החורף התקרב והיה צורך להכין עצים להסקה. קבוצה של שבויים בליווי גרמנים יצאו ליער. הם כרתו עצים, חתכו אותם באורך של 3 או 4 מטר, הביאו אותם למחנה, שם היינו חותכים לחתיכות שאפשר להכניס לתנור. שלושה שבויים עבדו ליד משור עגול. אני ועוד נער יהודי היינו צריכים להביא את בולי העץ למשור. משקל כל בול עץ היה בין 100 ל-150 ק"ג. כך עבדנו כמה שבועות מעלות השחר עד חושך. אז עוד לא הרגשנו טעם של מכות.

מסביב למחנה בו שהינו היו עוד הרבה מחנות של שבויים רוסיים. היו אלה מחנות עורפיים של החזית ובהם ציוד צבאי. בכל מחנה היה קבר אחים של שבויים רוסיים ובהם עשרות אלפי שבויים רוסיים שנרצחו או מתו מרעב. כל המחנות האלו היו שייכים לוורמכט ולא לאס. אס. היחס של הוורמכט לשבויים ולנו היהודים היה לא יותר טוב מאשר של האס. אס. במבט לאחור מחנה סמולנסק היה אחד המחנות הקשים והגרועים ביותר בהם שהיתי, אולי הגרוע מכולם.

כאמור, 4 סוגי אנשים היו במחנה. בדרגה העליונה היו כמובן הגרמנים. אחריהם הנערות הרוסיות האזרחיות. בדרגה השלישית היו השבויים הרוסיים ובדרגה הרביעית והתחתונה היינו אנו היהודים. אנו היהודים קבלנו הכי הרבה מכות והכי פחות אוכל. המנה היומית שלנו הייתה 125 גר' לחם וצלחת מרק. בימים הראשונים ניסיתי לחלק את המנה לשלושה חלקים. אחרי כמה ימים לא יכולתי להירדם כשבכיסי מונחת חתיכונת לחם. מאז, ברגע שקיבלתי את מנת הלחם היומית הייתי בולע אותה מיד.

על הסדר במחנה סמולנק היו מופקדים 3 שבויים וגרמני אחד. אחד מהשלושה היה אנטישמי סדיסט שהתענוג שלו היה להרביץ בנו, היהודים.

בסתיו התחלנו לחפור בור גדול לאחסון תפוחי אדמה. רובנו לא ידענו לחפור. השומר המנוול הזה השגיח עלינו והוא גם לימד אותנו איך לעבוד עם מכוש ואת. מי שלא עבד מספיק טוב או שלא החזיק נכון את כלי החפירה קבל מכות עם הכת של את החפירה בתוספת קללות.

לאחר מכן מלאנו את הבור בתפוחי אדמה. כעשרים איש מאיתנו לקחו כמה תפוחי אדמה בכיסים. לפני העלייה לעליית הגג בזמן מסדר הערב ערכו חיפוש, וכמובן מצאו את תפוחי האדמה. בתור עונש קיבלנו 25 מלקות.

רוב החורף של שנת 42-43 עבדתי, יהודי יחידי עם שבויים רוסיים, בהקמה ושיפוץ של מרתף הסקה מרכזית. השבויים עבדו במרתף ואילו אני הייתי מביא כל מיני דברים מבחוץ פנימה. היו שבועות שכל היום הייתי נושא חמש או שש לבנים על היד ומביא אותן למרתף. כל זה היה בחורף רוסי קשה, בקור, ברוח ובסופות שלגים. על פי רוב יכולתי להישאר במרתף רק כמה דקות, כי השומרים הרוסיים היו יושבים הרבה במרתף.

בלילות היינו שומעים רעם תותחים מהחזית ורואים אלומות אור של זרקורים שניסו ללכוד מטוסים רוסיים.

באביב 43 החזית התחילה לזוז מערבה, ואנו קיבלנו הוראה להתחיל להרוס כל מה שעשינו והקמנו במשך כל החורף.

כניסתי למחנות הריכוז עברה דרך בור המוות. ביום 6/8 שנת 1942 חוסל גטו ז'טל. יהודי העיירה והסביבה הובלו לבורות ושם נורו. באותו יום חוסל גם מחנה העבודה נובוילנה בו עבדתי. גם אותנו הובילו לבור המוות. כשתי עשרות יהודים שהיו רשומים כבעלי מקצוע – סנדלרים או חייטים הוצאו מהבור ואני בתוכם.

כעבור ימים ספורים הובילו אותנו מזרחה למחנה של שבויים רוסיים, זה היה המחנה הראשון בו שהייתי.

מיום כניסתי למחנה הראשון עד היום בו שוחררתי על ידי צבא ארצות הברית ביום 6/5 שנת 1945 עברו קרוב ל- 3 שנים. עברתי ב- 10 מחנות שונים. שנה הייתי במחנות גרמניים ברוסיה: סמולנסק, מוגילב ומינסק. שנה שנייה שהיתי במחנות בפולין: מיידנק, בליזין, פלשוב וויליצ'קה. שנה שלישית עברתי במחנות ריכוז באוסטריה: מטהאוזן, מלק ולבסוף אבנזה בו שוחררתי.

שלושת השנים האלו היו השנים הארוכות ביותר בחיי. בשנים ההן חייתי מהיום למחר ולפעמים אפילו מהיום להיום. אף פעם לא חשבתי על העתיד, שלט בי רק יצר הקיום. למזלי היו אתי עוד שני חברים מהעיירה בני גילי, שבזמני מצוקה היינו עוזרים אחד לשני.

מתוך מעל ל- 200 יהודים שהיינו בסמולנסק נשארו בחיים פחות מ- 10 יהודים, רובם בני גילי. מבוגרים יותר לא החזיקו מעמד.

במבט לאחור המחנה הזה היה הקשה ביותר מכל הבחינות: תנאי המגורים, עבודה קשה ומכות. הרבה מכות, רעב ונוסף לכל חורף רוסי קר מאוד ללא בגדים מתאימים וללא כיסוי חם בלילה.

בסמולנסק גם קיבלתי פעמיים 25 מלקות על גניבת תפוחי אדמה. במשך הזמן למדתי לגנוב תפוחי אדמה מבלי שיתפסו אותי, אבל התשלום היה כבד. זמן רב אחרי המלקות לא יכולתי לשבת או לשכב על הגב.

בסמולנסק גם למדתי או יותר נכון לימדו אותי לעבוד. חפרנו בור גדול לאחסון תפוחי אדמה לחורף. פיקח עלינו שבוי רוסי ובידו קת של את חפירה. כל מי שלא עבד מספיק טוב או שלא החזיק טוב את האת או את המכוש קיבל מכות בכל חלקי הגוף: בראש, בגב, בידיים או ברגליים, איפה שהתחשק לו. שם גם למדתי להתחמק מעבודה, והחשוב מכל לדעת מתי לעבוד ומתי אפשר להתבטל.

הרעב בסמולנסק היה כבד, הייתי אוסף קליפות תפוחי אדמה שהאזרחיות הרוסיות השליכו, שוטף אותן, שם בקופסה על האש ואוכל. היו יהודים שלא יכלו להתאפק ואכלו תפוחי אדמה לא מבושלים.

(המשך יבוא)