קיבוץ גזית

פרשת "תצווה"

בשבוע שעבר, טענתי כי אף על פי שרעיון המשכן או המקדש רחוק מאיתנו, הרי שניתן להבינו בעזרת הרעיון שכל חברה זקוקה לאתרים מקודשים כמרכז להווייתה, לביטוי האידיאלים שלה.

בפרשה השבוע נמשך תאור הפולחן במשכן, (למעשה בבית המקדש לעתיד לבוא). לפי השקפה מסויימת, בעיקר אצל חילוניים כמונו, עבודת האל בצורה כזו מעוררת התנגדות,  שכן היא מזוהה עם כל חולייה של דת ממוסדת: המקדש וכליו יהיו מפוארים ויעלו כסף רב לעם. כל הפולחן וכל המגע עם האל עתיד להתרכז בידי חוג מצומצם, יוצאי משפחת אהרון שיהפכו לכוהנים. הם יזכו באופן קבוע ל"תרומה" מהקורבנות של העם, ולמעשה יהפכו לשכבה של אוכלי חינם. העם יחוייב לתרום כסף באופן קבוע לבית המקדש ולכהנים. מלאכת הקורבנות ועבודת האל נעשית מסובכת ומפורטת, ועל כל סטיה ממנה ישנו איום במוות.

אך עיון יותר מדוקדק, מגלה לנו כי הכוהנים לא היו שיכבת אוכלי חינם. הם היו מנועים מלעבוד לפרנסתם, לא קיבלו נחלות, ולכן היו זקוקים לתרומות מן העם. עיקר עיסוקם היה אחזקת בית-המקדש, אך הם גם ליוו את הלוחמים היוצאים לקרב. הם פעלו כפוסקים בדינים של טומאה וטהרה. הם הורו לעם משפטים, והוטלו עליהם תפקידים שיפוטיים מסויימים. הם גם היו מורי התורה של העם. יחד עם זאת ודאי שהיו גילויים מכוערים בתיפקודם של הכהנים שמואל א פרק ב:

וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְקֹוָֽק:

(יג) וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ:

(יד) וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה:

(טו) גַּם֘ בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי:

(טז) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר׀ לו לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה...

וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה:

(כח) וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(כט) לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי:

(יז) וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֑ק כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְקֹוָֽק:

למן תחילתה של תקופת ההשכלה, השתלטה במחשבה הליברלית–הומניסטית שלילת הדת הממוסדת, ומורשת זו עברה גם לתנועה הסוציאליסטית. מה שאנו רואים בתחום הדתי במדינת ישראל מחזק את השקפתנו זו.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו האם ניתן לקיים ותנועה אידיאולוגית לאורך שנים ללא מיסוד, ללא נכסים חומריים ורכוש רב? ללא שיכבת "בעלי תפקידים" בעלי זכויות יתר מסויימות?

מצד אחד יש הכרח במימסד כדי לקיים תנועה, אירגון או מדינה.

מצד שני,  מימסדים כאלו עוברים מן העולם, כאשר האידיאלים שבשמם נוצרו נמוגים, ואז התנועה האידיאולוגית שנשאה אותם נעלמת, ויחד עמה נעלם המימסד ששירת אותה או שהוא מצטמק ומתנוון, והדוגמאות לכך רבות.

אין לנו דוגמה טובה יותר לתהליך כזה ממה שקרה בברית המועצות במהלך המאה העשרים. המפלגה הקומוניסטית הפכה שם מקומץ אידיאליסטים, למימסד רב עוצמה, שהשתלט על רוב תחומי החיים במדינה. מכלכלה ועד חינוך, כאשר תפקידה העיקרי היה "לפמפם" להמונים את עיקרי האמונה המרכסיסטית. והנה יום אחד (או שנה אחת) התמוטטה האמונה במשטר הקומוניסטי, ותוך זמן קצר התמוטט כל המימסד הזה, שיש לשער כי אזרחי רוסיה חשבו שנים רבות כי בלעדיו המדינה לא תוכל לשרוד.

לפני כמה שנים נשאל מזכיר התנועה הקיבוצית, בביקורו בקיבוצנו, מדוע התנועה אינה מורגשת כבעבר? תשובתו הייתה, כי בעבר מספר הפעילים בשתי התנועות הגיע ל-1200 פעילים, ועתה הוא מגיע ל-70. בעבר מכל קיבוץ היו 4 – 5 פעילים, התנועה עסקה בתחומים רבים שעתה היא אינה עוסקת בהם (התוויית הקו הפוליטי, התיישבות חדשה, פיקוח על התנהגות לפי התקנון התנועתי של הקיבוצים, מעורבות כלכלית בקיבוצים, ניהול מערכות כלכליות, גיוס ואספקת שליחים לתפוצות, לתנועות הנוער, ועוד). בנוסף, הוא טען, כי למעשה הקיבוצים אינם רוצים כבר שהתנועה תתערב בענייניהם הפנימיים , ותכתיב להם מה לעשות בנושאים כמו הערבות ההדדית.

הייתה לנו בעבר תנועה, אם הרבה פעילים, רבת זכויות ופעלים, שמילאה המון משימות ותפקידים, וכבודה במקומו מונח, אך בשנים האחרונות היא התפרקה מרוב נכסיה ותפקידיה, וזה קשור לא רק במצב הכלכלי של הקיבוצים. זה קשור גם בשינוי בהשקפת העולם שעבר על רוב חברי הקיבוצים. למרות זה עדיין יש לנו  תנועה חיה ונושמת, שיש לה עדיין תפקידים. אמנם יש האומרים שהתנועה לא מורגשת בקיבוצים וישנם שטוענים שהתנועה כלל אינה נחוצה (וחלקי לא עימהם).

הבחירות האחרונות לראשות התנועה, חידדו את ההכרה כי יש עדיין תפקידים רבים לתנועה, אך נחוצה הגדרה מחודשת וברורה מהם התחומים שבהם התנועה פועלת, למה אפשר לצפות מהתנועה, אילו תחומים עוברים לאחריותו של  הקיבוץ הבודד, ומה הגבולות שבתוכם הוא חופשי להכריע.  מכל מקום, שיכבת "הפעילים" שעבדו שנים רבות בתנועה, ונהנו מיוקרה רבה, עברה  מן העולם.

ובכל זאת, עם כל הרצון להשוות, שיכבת הפעילים הזו, הייתה מורכבת מאנשים בעלי כשרונות, מותאמים לתפקידם, ואילו בשיכבת הכוהנים היו אנשים לא מתאימים לתפקידם, שירשו את מעמדם מכוח עקרון ההורשה. מעמד זה חי לפי חוקים מיוחדים לו, שהבדילו אותו משאר העם, וגם זה פסול.