מה היה מקור כתיבתו של אפלפלד ז"ל

שונות • 9/1/2018 כניסות

סיפור חיים/אהרון אפלפלד

מהו מקור כתיבתו של סופר? מהו המעיין ממנו הוא שואב את החומרים ליצירתו? שאלה זו מעניינת אותי בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי כותב בעצמי סיפורים קצרים.

לפני שאפנה לתשובתו של אפלפלד על שאלה זו אבדוק אותה אצל כמה סופרים גדולים, וכבר אומר בשלב זה כי האינטואיציה שלי אומרת כי המקור הזה הוא עברם האישי או הקולקטיבי של אותם סופרים.

ניקח לדוגמה את ביאליק הנותן לנו תשובה מפורשת:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

ביאליק אומר לנו בפרוש "תחת פטיש צרותי הגדולות" נולדת שירתי. אבל בכך הוא מתכחש למקור היניקה החשוב שלו - המסורת היהודית.

הייתי יכול להוכיח כי אותו הדין חל לגבי סופרים כמו עמוס עוז, י"ח ברנר ואפילו טולסטוי הידוע בכך שרוב הדמויות ברומנים הגדולים שלו הם בדמותם של בני משפחתו. לכאורה הם יונקים רק מחוויותיהם האישיות, למעשה הם יונקים ממעגלים רחבים של תרבותם ומסורותיה, כולל בעיות

ועתה ברצוני לעקוב אחר עדותו של אפלפלד על מקור כתיבתו כפי שהוא עושה זאת בספר הנזכר בכותרת (עמ' 97 ואילך).

אפלפלד מעיד על עצמו כי החל לכתוב בראשית שנות החמישים. הוא רצה לכתוב על שנות המלחמה, על הניסיונות שלו במלחמה, אך מצד שני היה בו רצון חזק להדחיקם, "לבנות חיים חדשים על גבי חיי הקודמים. שנים לקח לי לשוב אל עצמי, אך גם כששבתי הדרך עוד הייתה ארוכה". לאחר גישושים רבים הוא הבין שהוא צריך להתחיל בבית הוריו, כי שם "נקבע בי היחס לבני אדם, לאמונות, להרגשות ולמילים".

לאחר מכן הוא מוסיף כי בכתיבתו הוא מעדיף את העובדות על פני הרגשות: "על רגשות אינני אוהב לדבר. דיבור יתר על הרגשות יוביל אותנו תמיד אל המבוך הסנטימנטלי...".

אפלפלד מספר על השפעתו של עגנון עליו בשנים שלמד באוניברסיטה בירושלים. הוא כותב כי בשנים שלפני לימודיו באוניברסיטה, הוא רצה לכתוב על חלוצים, עובדי אדמה, ולהמציא לעצמו ביוגרפיה בדיונית. ספריו של עגנון החזירו אותו למחזות ילדותו. יתר על-כן הוא למד מעגנון "שאדם יכול לקחת את עיר מולדתו לכל מקום ולחיות בה חיים מלאים", ולהרחיב אותה לכלל האנושות. ממנו הוא למד כמה חשוב היחס וההיכרות עם המסורת היהודית ועם "ארון הספרים היהודי (שם, עמ' 138 – 139).

והוא מוסיף: "בכל זאת היה לי עגנון מורה דרך. חשתי שהוא עוסק במכלול היהודי, בנצח גלגוליו ונדודיו, בתורתו הגלויה והנסתרת. אם אומרים כי הסופר הוא הזכרון הקולקטיבי של השבט, עגנון מגלם זאת".

מסר דומה הוא קיבל מאורי צבי גרינברג, (אצ"ג להלן) עמו נפגש לאחר פרסום ספרו הראשון. אצ"ג הדגיש כי הספרות העברית לא נועדה לשעשועי מילים ורגשות: "אנו מחוברים דורות אל אלוהי ישראל ואל תורתו ומשם עלינו לינוק". אצ"ג טען כי הספרות הנכתבת על-ידינו צריכה להכיל מסרים מוסריים ולאומיים מפורשים וכי אמנות לשם אמנות היא נחלתן של אומות העולם ולא שלנו. בקצרה, אצ"ג רצה שהסופר יתפוס את מקום הנביא (שם, עמ' 146). אפלפלד החליט להתרחק ממנו כי "תביעותיו לא היו תביעותי מעצמי", אבל מדי פעם אצ"ג שלח לו בעקיפין מסרים: "אל תשקע בקטנות, השמע קולך ברחבות וברמה. על עוולות גדולות אסור לדבר בלחש".

אפלפלד העדיף במודע את השפעת עגנון על פני השפעת אצ"ג. לקראת סופו של הספר, אפלפלד מספר על ערב שבילה בחברת עגנון. עגנון אמר לו באותו ערב כי היצירות החשובות והאמיתיות שלו הן אותן יצירות שבהן ניכרת "נעימתן של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזנו אצל סביו בקרפטים". עגנון סיפר לו שבצעירותו השתדל לעיין כל בוקר באחד מספרי הקודש. עגנון יעץ לו ללמוד את ספרי רבי נחמן, ואומר אפלפלד: "כל הזמן שדיבר איתי ראיתי שאין זה עגנון של "תמול שלשום", אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים, ששם התהלכו הבעל שם טוב ותלמידיו, ארצו שלו ושלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת (שם, עמ' 150).