חוויות של מורה

שונות • 11/12/2017 כניסות

יום המורה הזדמנות לומר תודה

ביום שני 11.12.17 יחול יום המורה וזו הזדמנות מצוינת להגיד תודה לאלו המחנכים, מעצימים ומלמדים את דור העתיד.

השנה הראשונה והאחרונה שלי  כמחנך

הייתי כבר בן 38 כאשר התחלתי לעבוד בחינוך ובהוראה. אחרי שנתיים בקורס חצי-אוניברסיטאי, שלא הכשיר אותי ממש לעבודה כמורה או כמחנך (ויצאתי אליו כמין פשרה ביני ובין ועדת ההשתלמות של הקיבוץ) חזרתי לעבוד בענף הלול (בהודים). באותו זמן הקיבוץ הצטרך מחנך–מלווה לכיתה י"ב בביה"ס האיזורי. פנוה אלי מנהל בית-הספר, ואני הסכמתי.

מאחר והייתי אמור להיות בנוסף למשרת מחנך-מלווה, גם מורה מחליף בהיסטוריה, הגעתי להשתלמות בביה"ס שבוע לפני תחילת הלימודים. נפגשתי עם צוות המורים והם מאד מצאו חן בעיני. ביה"ס הזה התחיל את דרכו, 15 שנה לפני-כן, עם קונספציה של בית-ספר פתוח וניסויי, וכשאני הגעתי, משהו מהחדשנות והיצירתיות עוד נשאר באוויר.

התחלתי לחשוב, כיצד אנהג  כמחנך? זה לא היה ממש ברור לי. זכור לי שישבתי בביתי וחשבתי עם איזו גישה אני אבוא לחבר'ה האלה, שהם כבר כמעט אנשים מבוגרים? קיבלתי דיווח שזו כיתה קשה במיוחד, ולא מעט מחנכים יצאו ממנה "בשן ועין". פתאום ניצנצה במוחי מחשבה בבהירות גדולה: "אני הולך להתייחס אליהם כאילו הם ילדי הפרטיים". הרגשתי שמצאתי את הנקודה הארכימדית שלי לעבודתי החינוכית.

עבודתי כמחנך הייתה מגוונת. 4 ימים בשבוע הייתי נוסע עם בני הכיתה מהקיבוץ שלנו לביה"ס האיזורי במעגן מיכאל, מרחק של חצי שעת נסיעה.  לפני עלייתם לאוטובוס הייתי מוודא שכולם נוכחים. כל בוקר לפני תחילת הלימודים הייתי יושב עימם ל"שיחת שחרית" על נושאים אקטואליים מהחדשות. פעם בשבוע היינו מקיימים שיחת מחנך של שעה. את הנושאים אני הכנתי, והם נלקחו מהווי ביה"ס, מבעיות הקיבוץ והמדינה. בנוסף לכל אלו הייתי צריך להיפגש עם כל אחד מהם פעם בחודש לשיחה אישית. אפשר לומר שעמדתי יפה במטלות האלו למרות חוסר ניסיוני. בבית-הספר הזה הייתה הרבה עבודת צוות, עם המורים עם המחנכים והיועצים, וזה מאד סייע לי.

בערבים התחלתי מיוזמתי בביקורים יזומים בבית המגורים שלהם (בקיבוץ של פעם הילדים ישנו עד סוף כיתה י"ב בלינה משותפת). הביקורים האלה בערבים שברו את הקרח ביני לבינם. הם ראו שאני מחנך מסוג אחר. הם ראו שאיכפת לי מהם. קשרתי קשר טוב דווקא עם החניכים שנחשבו ע"י המערכת לבעייתיים  ביותר. הם העריכו את העידוד והיחס הבלתי אמצעי שנתתי להם, והפכו לידידי. היה לי מאד חשוב שאלו יהיו היחסים בינינו.

היות ומשרתי הייתה מאד חלקית, (חלק מהשבוע עבדתי בלול), קיבלתי על עצמי גם להיות  "המדריך החברתי" שלהם. עשיתי להם "פעולות" בערבים: מפגשים עם מרצים מהקיבוץ ומבחוץ, הם כבר היו בשנת י"ב, מפגשים עם בני קיבוצים אחרים, ועוד. אפילו יצאתי איתם לסמינר י"ב, לשבוע ימים, כאשר אני הייתי מבוגר ב-20 שנה מכל המדריכים האחרים.

גם בבית הספר "הלך" לי לא רע. הנחייתי הרבה ילדים בעבודות בתנ"ך שהחליפו את בחינת הבגרות, והנחייתי בעבודות גמר שאף הן החליפו את הבגרות במקצועות מסויימים, קשרתי קשרים יפים עם הרבה תלמידים , והשתלבתי לאט לאט בבית הספר.

כמחנך, קיבלתי פידבק טוב מהחניכים ומשפחותיהם, וגם מהקולגות שלי בביה"ס. אבל עשיתי גם כמה "שגיאות", כתוצאה מנטייתי לא להתכופף בפני בעלי הסמכות. למשל, היודביתניקים "שלי" דרשו להיכנס ל"פאב" של המתנדבים בקיבוץ. הם אמרו: "אנחנו בני 18 ובסוף השנה אנחנו מתגייסים לצה"ל. אנחנו כבר ילדים גדולים – תנו לנו להיכנס חופשי לפאב!"

מנהלת ביה"ס המקומי לא הסכימה בשום אופן, ואני הזמנתי אותה לשיחה עם בני הכיתה. היא מאד כעסה על עצם ההזמנה, אך הופיעה למפגש. הם טענו את טיעוניהם והיא לא ויתרה. לדעתי, הייתה זו חוויה חינוכית של הידברות. אבל היא שמרה לי טינה על האירוע "הדמוקרטי" הזה, והייתה בין ראשי המתנגדים להמשך עבודתי כמחנך עם מחזור חדש של בני כיתהי'.

חילוקי דעות התגלעו גם ביני לבין סגנית המנהל בב"ס האיזורי, על הערכת עבודת גמר מסויימת. אני נתתי לעבודה 90 נקודות, והיא נתנה לאותה עבודה 75 נקודות. היות ועבודות אלו החליפו את בחינת הבגרות בהיסטוריה, הן נבדקו ע"י שני בודקים.  הנוהל במקרה של פער גדול בין ציוניהם של הבודקים היה למנות בודק שלישי. אבל היא התעקשה שאני אוריד את ציוני, וכך נסגור את העניין. אני התעקשתי שלדבר כזה אינני יכול להסכים.

 מקרה אחר היה כאשר התעורר ויכוח קשה ביני לבין מנהל ביה"ס, שגייס אותי לעבודה בבית הספר. הוא רצה להרחיק מביה"ס לצמיתות אחד מחניכי, שהיה לו רקורד של פורע חוק סידרתי. אני חשבתי שלא יהיה זה נכון, וגייסתי את הוריו למאבק. לבסוף המנהל נסוג, אבל לא שכח לי את זה.

כך הגענו לסוף השנה, ועלתה השאלה האם אקבל מחזור חדש של חניכים בשנה הבאה. המנהל הסביר לי כי כל מורה או מחנך צריך להיות לפעמים "טוב" אל חניכיו ולפעמים "רע": "אבל אתה", הוא אמר לי, "תמיד טוב אליהם. לכן אינך יכול להיות מחנך".

סגנית מנהל הב"ס האיזורי אמרה בישיבה בה נידון ענייני, כי אני במהותי שייך למחנה החניכים ולא למחנה המחנכים. לכן היא לא ממליצה שאקבל מחזור חדש.

המנהלת של ביה"ס המקומי הדגישה את העובדה שלא נכנסתי לביה"ס במסלול המקובל, אלא "בדלת האחורית".

כל האנשים המכובדים האלו החליטו כי אני לא יכול להיות מחנך בישראל. קיבלתי את הדין, ויותר לא עשיתי ניסיונות להיות למחנך בשנים שבאו לאחר-מכן. אבל את השנה הזו זכרתי כשנה מופלאה. שנה שהצלחתי ליצור עם החניכים יחסים של שיתוף פעולה, עידוד וידידות מעבר לפערי הגיל והמעמד. הייתי כמעט חבר שלהם.  בשנים הבאות אח"כ, שלימדתי כמורה מן המנין, וכבר לא כמחנך, כבר לא הצלחתי יותר לשחזר את היחסים האלו.

כשראיתי את הסרט "לסניור באהבה" עם מורה "ייחודי" למתמטיקה, שהגיע עם כיתת פורטוריקנים להישגים מדהימים, ואחר כך ראיתי גם את הסרט "סיכון מחושב" עם מישל פייפר כמורה "ייחודית" לספרות, (לאחרונה ראינו בטלוויזה מורים מהסוג הזה בסדרה שהפיקה אורנה בן – דור), נזכרתי שגם אני הייתי מורה ומחנך מהסוג הזה, בתחילת דרכי בחינוך, אבל הלחצים, חוסר התמיכה, וחוסר האמונה השלימה שלי בדרכי הפכו אותי לעוד מורה אפור ורגיל.