שיחות על זהות ושייכות
(זוהי חליפת מכתבים שהתנהלה ביני לבין חברה לעט בבלוג מסויים, המגדלת את ילדיה בחינוך ביתי.
הי איתן,
מזמן ויתרתי על הצורך בזהות. נוח לי יותר להרגיש כמו זיקית, מחליפה את הצבע בהתאם לאדמה עליה אני דורכת.
כל המקומות בהם גדלתי והייתי אינם מגדירים אותי. ואני לא מחפשת הגדרה. זהו צורך עקר מבחינתי, ודי חסר משמעות.
לא מוצאת עצמי מזוהה עם קבוצות אנשים ואפילו לא עם רעיונות.
לוקחת מכל מקום את מה שמתאים לי, ותמיד שואלת שאלות ומחפשת את שנכון עבורי. כך אני יכולה להנות משפה יהודית עשירה, מחוצפה ישראלית, מחופש לבחור את דרך חיי שלא בתוך קונצנזוס כזה או אחר.
מניחה שהאופן בו התגלגלו חיי הביאה אותי לראות בצורך ליצירת זהות כסוג של גיבנת מעכבת. נח לי לחיות ככה.
ימים טובים
אינה
אינה שלום,
הפעם באמת יש לנו מחלוקת.
נראה לי שלכל אדם יש זהות. למשל לך שבחרת לגדל את ילדייך בבית (ולא לשלוח אותם לב"ס) יש זהות מסויימת, יש תפיסה מסויימת לגבי חינוך. הרי לא יתכן שעשית זאת סתם כך, ובשנה הבאה תעבירי את ילדייך לבית ספר רגיל, סתם כך, כמו שהזיקית משנה את צבעיה.
או ניקח לדוגמה פוליטיקאי שמשנה את עמדותיו לפי הרוח המתחלפת. אנחנו נקרא לו "אופורטוניסט" (אדם חסר עקרונות) נבוז לו ולא נוכל לתת בו אמון.
לכן חשוב לדעתי שתהיה לאדם זהות, ולא ישנה את עקרונותיו ודעותיו כל שני וחמישי. מאדם כזה אני חושב שרובנו נתרחק.
נראה לי שחשוב שכל אחד מאתנו יגבש את סולם הערכים שלו, יפעל לפיו, ולא לפי רגשות חולפים, פחדים וכו'.
לגבי היחס שלך לעבר, ולעברו של עמנו, ולתרבותו, אני ממש לא מסכים איתך. אני מסכים עם יגאל אלון האומר שאדם "(=עם) כזה ההווה שלו יהיה דל". העבר שלנו, התרבות שלנו, זאת הירושה שלנו, למה לוותר עליה? מתוכה אנו יוצרים והיא הנותנת לחיינו השראה מוסרית.
טוב, להיום זה מספיק, ולא נורא אם תהייה מחלוקת מדי פעם בינינו. זה מחדד את החשיבה, ומגבש את תפיסת העולם שלנו.
ביי, מאיתן
היי איתן
עיתים נדמה לי שאנחנו שבויים בקונספט שאדם זקוק לזהות.
אנחנו יונקים את את נושא הזהות שלנו עוד לפני שנולדנו. אנחנו מגדירים את עצמנו על פיה.
לומדים היסטוריה בשקיקה ומשננים מיתוסים. לפחות כך אני גדלתי. וכמו שכתבתי, עת גדלתי ויצאתי קצת מהקן ראיתי שאפשר ואולי אף רצוי קצת אחרת.
מסתבר שבעולם מסתובבים אנשים שזהות אינו המגדיר הרשמי שלהם.
אין ספק שהבית, המקום בו גדלתי התרבות והשפה עיצבו חלק גדול ממי שאני היום ואהיה גם מחר.
לא מתכחשת לזה. אבל גם לא חושבת שנכון לחוש מחוייבות לזה. או הזדהות מיוחדת. מכל ההיסטוריה שלמדתי... לא מצאתי מקום שבו זהות היסטורית היוותה מנוף למשהו. בעיקר ביהדות. הזהות הזאת, סגרה ושמרה ושימרה... וחיללה וחוללה...
המנוף היה תמיד בחדשנות, בפריצת המסגרת, בנכונות לאמץ רעיונות ודרכי חיים חדשות. לטוב ולרע.
מעדיפה את הדרך לטוב.
בתחושת השייכות אני מוצאת הרבה מן הרכושנות והקנאות. מעולם לא הרגשתי שייכת. אולי רק לילדים שלי. וגם זה בערבון מוגבל פעם חשבתי שזה חסר לי, כי כולם מרגישים שייכים. למדתי שאני אוהבת את זה. שזה לא כובל אותי, ואני נמצאת היכן שנוח לי. ואך ורק שם .לכל אחד יש מקום כזה אליו הוא מגיע ומרגיש בבית, גם אם זה לא היה הבית השורשי שלו. אני מניחה שרובנו מחפשים את זה, את המקום הטוב והחם והעוטף, הוא לא חייב להיות מחובר לזהות או שייכות.
שבוע מבורך
אינה
היי אינה,
מה שכתבת מעניין מאד. את יוצרת ניגוד בין זהות, שייכות ושורשים, לבין חדשנות. אולי זה נכון ויש מתח בין שני אגפי המשוואה. אם שייכות וזהות יוצרות קבעון, אז הן מנוגדות לחדשנות, ואני אכן חושב שחשוב שאדם יתחדש.
אבל מצד שני אני חושב שחשוב שתהיה לו זהות ושייכות למשהו, בין אם זה חברה או תרבות או היסטוריה. אחרת הוא תלוש ואין לו ממה לחדש ולהתחדש.
אתמול ראיתי סרט שנוגע בבעיית הזהות. זה היה סרט על נער ערבי, שהוכה קשות עד כדי כניסה למצב פוסט טראומטי שהוא איבד כל קשר עם הסביבה. הרופא שולח אותו אחרי שכל הטיפולים נכשלו לריף הדולפינים באילת, מלווה באביו. לאחר כמה חודשים בחברת הדולפינים הוא נרפא כביכול. הוא מתחיל לדבר עם האנשים סביבו, אבל הוא שוכח את כל עברו. הוא שוכח את הכפר שלו, הוא שוכח את אחיו ואת אמו.
הוא בונה לו חיים חדשים, כאיש צוות בריף הדולפינים. יש לו חברה יהודיה. אבל אחרי שנתיים נוספות הוא חוזר לכפר מתוך שכנוע שאלו הם החיים האמיתיים. הוא מצטרף לעסק של אביו (חוות רכיבה על סוסים) והוא אומר למראיין שהוא רוצה לבנות את עצמו כך שאביו יתגאה בו.
אז יש לנו שאלה: האם אדם יכול לבנות את עצמו ואת זהותו במנותק מעברו, מבית אבא, מתרבותו? הבחור הזה ניסה את זה ובסוף חזר לשורשיו.
ביי, מאיתן