קיבוץ גזית

קרוע בין אבא לאמא

רוב הילדים של הורים גרושים נקרעים בין ההזדהות והאהבה לשני ההורים, כאשר הם רוצים ומקווים בסתר ליבם שהוריהם יתאחדו מחדש. אני שראיתי בהם עד גיל 13 משהו דמוי אלים, יפים, חכמים וחזקים, התקשיתי להחליט עם מי אני מזדהה. למעשה הזדהיתי עם שניהם.

הורי היו הוגנים – בדרך כלל -  זה אל זה ולא השמיצו ישירות כמעט אף פעם את הצד שני, כנראה שהם החליטו על-כך במודע, אבל לא תמיד עמדו בכך, ואני הרגשתי שהם נאבקים על נשמתי, על הזדהותי. כאשר הם היו נפגשים בנוכחותי אני הייתי במתח. מצד אחד תמיד עלתה בי השאיפה שהם יחזרו לחיות ביחד, מצד שני ידעתי שהמפגש ייגמר בריב. אני אהבתי את שניהם (לפחות עד גיל 16) והריבים האלו הכאיבו לי.

הויכוחים הגדולים והלוהטים שלהם, גם לאחר שהתגרשו (הם המשיכו לחיות באותו קיבוץ) היו ויכוחים אידיאלוגיים-פוליטיים. אמא שלי שהייתה פעילה במפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, המשיכה לתמוך בגוש הקומניסטי גם בשנות החמישים וגם לאחר הגילויים של חרושצוב על תקופת סטאלין. אבי תמך בגוש הדימוקרטי-ליברלי, בארה"ב, במערב, ובאורח החיים של מדינות המערב.

זכור לי קיץ אחד שהם ניהלו ויכוח ממושך על הנושאים הללו דרכי. כל אחד היה שוטח את נימוקיו בפני (הייתי בן 13). אמי גרה בראש  הגבעה של קיבוצי, ואבי בתחתיתה, ואני הייתי רץ במעלה הגבעה בדרכי לאמא, או במורד הגבעה אל אבא, לפני שאשכח מה נאמר לי, ופורש את נימוקי הצד השני ומחכה לתגובת ההורה השני. מביא לאמא את הנימוקים של אבא, וחוזר חלילה. כל פעם האחרון שדיבר עימי נראה לי צודק יותר.

אפשר לשאול מדוע שיתפתי פעולה עם השגעון הזה? האמת היא שרציתי בכל מאודי להבין את הויכוח הזה, שפילג את התנועה הקיבוצית ואת קיבוצנו, כמה שנים לפני-כן. אך הדברים הללו היו מעל לבינתי, וגרמו לי מעין "יאוש אינטלקטואלי", ולמסקנה כי בנושאים הללו אי אפשר להגיע לדעה מבוססת.

אלו היו בעיות קטנות. הבעיות הגדולות התחילו כשנכנסתי לגיל ההתבגרות,

 אבי אהב "אשה ועוד אשה, ועוד אשה..." כדברי השיר. הוא היה אוהב נשים מושבע. מצד שני היום אני מבין את חיפושיו המתמידים אחרי אשה שתתאים לו אבל אז לא הבנתי. הוא היה גרוש כבר לא מעט שנים וכל הזמן חיפש אשה שתבנה איתו מחדש את הקן המשפחתי.

בעיני אמי, שהתגרשה ממנו שנים רבות לפני כן, הייתה זו התנהגות מגונה, ואולי היא גם קינאה. בעוד שהיא קיבלה החלטה להקדיש את כולה לילדיה, ונשבעה שגבר זר לא ייכנס לדירתה,  הוא "מתפרפר" לו עם נשים. היא הרבתה ללעוג לו ולנשים שלו באוזני, היא הרבתה לעשות.

כמה שנים לאחר הגירושין הופיעה רוזה בביתו  של אבי. רוזה הייתה אחות שוויצרית, לא יהודיה, רווקה, ללא ילדים, שהתקרבה כבר לגיל 40, ועשתה שנת התנדבות בבתי-חולים בארץ. היא הייתה בחורה עבת מותניים, בעלת פנים גבריות, ולא ידעה כמעט עברית. היא לא מצאה כלל חן בעיני מהרגע הראשון. אני שהייתי רגיל לנשים יפות כדוגמת אחותי ואמי, לא יכולתי להתרגל למראיה. חוץ מזה הרגשתי שעכשיו באה ה"אשה שתגנוב לי סופית את אבא", וזה בעצם היה הגורם העיקרי להסתייגות שלי ממנה.

אמי שהבינה שכאן הולך ומתרקם קשר רציני, הגבירה את לחשיה כנגד אותה אשה. היא צחקה על מראיה של רוזה, ביודעה שגם בעיני רוזה מאד מכוערת. כאשר התברר לאמי כי רוזה מביאה לביתו של אבי מאכלים משלה, שלי אסור לגעת בהם, היא ממש כעסה (אמי כל חייה קיבלה תוספות של מזון משופר מהמטבח בגלל היותה חולת לב, ואותן היא נהגה לחלוק עמי).

מצב העניינים ביני לבין רוזה הלך והתדרדר. כפי שהבנתם היא באמת הייתה קמצנית, ולא ניסתה לקנות את ליבי במתנות או ממתקים. למעשה היא לא עשתה כל ניסיון להתקרב אלי, גם לאחר שרכשה במקצת את ידיעת העברית. היא הבחינה שאני מסתייג ממנה ובזה נגמר העניין מבחינתה. אבי לא הבחין בכלום. אני התחלתי להדיר את רגלי מביתו של אבי וכאשר היא הייתה באה לבקר, תמיד היה לי את ביתה החם של אמי. לכל אורך התקופה הזו, אבי לא שוחח איתי על המצב, אפילו פעם אחת. הוא כאילו לא הרגיש שיש בעיה.

יום אחד רוזה חזרה לשוויץ, ואבי נסע אחריה. כעבור חודש או חודשיים הוא הודיע לי במכתב שהוא התחתן עם רוזה. הם נשארו שם כמעט שנה וכל אותו זמן לא כתבתי לו אפילו מילה אחת, בעוד שהוא הירבה לכתוב לי. הוא מאד כעס ולא היה יכול להבין את הסיבה להתנהגותי "המוזרה".

כאשר חזר לארץ ,עם אשתו הטרייה, הוא לקח אותי לשיחה בבית הקברות. לא ברור לי עד היום למה הוא בחר דווקא את המקום הזה לשיחת "נפש אל נפש". אולי בגלל הדרמטיות של המקום. כמובן שלא הייתה זאת שיחת נפש אל נפש אלא תוכחה אחת ארוכה מצדו. אני לא הוצאתי מילה.

אחרי אותה שיחה, כשאני בן כ-16 שנים נפרדו דרכינו. אמנם לא באופן פיזי, אך בוודאי שבאופן נפשי. חייץ גדול גבה בינינו ונהיינו כשני זרים למשך שנים ארוכות. הקשר עימו השתפר לאחר נישואי, ולאחר מות רוזה, כאשר אני נותרתי משענתו היחידה.

איתן