משה ואלוהים - שתי שיטות של מנהיגות
(ספיח לפרשת "כי תשא")
בניגוד למה שכתבתי על פרשת חיסול אותם 3000 עובדי העגל,באותה פרשה, שנעשתה בפקודת משה, צריך לציין כי הקו השליט בתיאור דמותו של משה בפרשה זו, הוא של מנהיג סובלני ובעל נאמנות גדולה להפליא לעם, ובעל אהבה לעמו, תכונות שכל מנהיג אמיתי צריך לאמץ לעצמו. בניגוד למשה, אלוהים מוצג כבעל תגובות קיצוניות, זועם, נמהר, ומוכן להשמיד את העם מניה וביה. העימות המרתק בין משה וה' מתגלה בשרשרת ויכוחים ביניהם:
כאשר משה נמצא על ההר והעם חוגג סביב עגל הזהב, ה' אומר למשה: "לך רד כי שחת עמך...ראיתי את העם הזה והנה עם-קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". אלוהים מציע למשה "להחליף את העם" (לפי הביטוי המפורסם המיוחס שלא בצדק לבן-אהרון, לאחר המהפך ב-1977, אבל יש דוגמאות אמיתיות בהיסטוריה למנהיגים שבאמת רצו בכיליון עמם לאחר שהוא ניגף במלחמה - ראה סיום מלחמת העולם השנייה בגרמניה). הצעה די מפתה, אם נחשוב על כל המרורים שהעם האכילו את משה, ואם נחשוב על כך כי משה, אף פעם לא התלהב מן השליחות ומן העם הזה : "הן לא יאמינו ולא ישמעו בקולי" הוא אמר כשקיבל את השליחות.
אבל ברגע זה, משה שנדהם אף הוא מגודל בגידת העם, מוצא כוח להתווכח עם ה', ומבהיר לו שהעם הזה הוא גם שלו, ואחרי שהוא הוציא את העם הזה ממצריים הוא לא יכול לחזור בו: " למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה. למה יאמרו המצרים לאמר: ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים...". הוא מזכיר לה' (למקרה ששכח...), גם את ההבטחות לאברהם להרבות את זרעו ככוכבי השמיים, ואלוהים מתחרט ומשנה את דעתו: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
אך מסתבר בהמשך הסיפור כי אלוהים לא ויתר לגמרי על תוכניתו להפרע מהעם והוא אינו מסתפק ב-3000 ההרוגים מהטיהור של משה. משה נפגש אתו לאחר הטיהור ושוב פורץ ביניהם הויכוח, משה רוצה להפסיק את ההרג, ומוכן לשלם בחייו את מחיר נאמנותו לעם: "אם תשא (תסלח) חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך (ספר החיים) אשר כתבת". אלהים מתעקש: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי...ויגוף אלוהים את העם על אשר עשו את העגל...".
מתבקשת כאן השאלה מדוע משה לא מקבל את הצעתו של ה' להחליף את העם בעם יותר טוב, מתאימה מאד לערכי חברת הסופרמרקט של ימינו, אבל לא לערכים של מנהיג דגול, החש שהוא נושא שליחות.
הסבר נוסף שאני מחזיק בו הוא שמשה התחיל לאהוב את עמו, למרות כל הצרות שהם עושים לו. בכוח האהבה הזו הוא ילך איתם במדבר ארבעים שנה, ילמד אותם את התורה, יספוג מהם עוד אכזבות ומדי פעם יגן עליהם מפני זעמו המכלה של ה', שהוא בדיוק האנטי-תיזה של משה.
נוגעת לליבי גם נכונותו של משה למות למען עמו, "ואם אין מחני נא מספרך (ספר החיים) אשר כתבת". מנהיגים גדולים מוכנים למות למען עמם ולמען הגשמת החזון שלהם. לא מעט מנהיגים בעלי חזון שילמו בחייהם על חזונם: לינקולן על שיחרור העבדים, גנדי על חזון הודו העצמאית והמאוחדת, סאדאת ורבין על חזון השלום שלהם, מרטין לותר קינג על חזון השיוויון לשחורים בארה"ב, וכו'. אני בטוח שרוב המנהיגים האלו ידעו שהם עלולים לשלם בחייהם על מדיניותם, ולא נרתעו לאחור.
ובענין הסובלנות, הסבלנות וכושר העמידה של משה. איפה נפגוש עוד מנהיגים סבלניים מסוגו של משה, שהעם מרד בו שוב ושוב והוא לא התייאש? האם המנהיגים הכריזמטיים של העבר (בן-גוריון, בגין, יערי, חזן, בן-אהרון), קורצו מהחומר הזה? בן גוריון פרש לשדה-בוקר, לפני פרשת לבון ואחריה. בגין פרש לאחר מלחמת לבנון, ובן אהרון טבע את האימרה המפורסמת "אני לא מכבד את החלטת העם" לאחר ההפסד של מפלגת העבודה בבחירות 1977.
בספר של יגאל צחור ("חזן – תנועת חיים"), צחור כותב שמנהיגי מפ"ם והקיבוץ הארצי, לא ידעו "איך לאכול" את העם "קשה העורף" שהגיע לכאן בגלי העלייה ההמונית אחרי השואה ומלחמת העצמאות, יוצאי השואה, עדות המזרח וכו'. הוא מציין כי הלכה והתבלטה התופעה שהמנהיגים מהשורה הראשונה של מפ"ם, הלכו ודיללו את מפגשיהם, עם אותם עולים קשי-יום שלא רצו לשמוע תיאוריות סוציאליסטיות. דוקא חזן בלט בנושא זה לטובה, וניסה להתמודד עם האתגר הזה, לפי יגאל צחור.
לסיכום, העם תמיד "קשה- עורף", ולא נעתר לאידיאלים מופשטים בנקל. כל בעל תפקיד ומנהיג, גם בחברה שלנו, נתקל בתופעת הפער בין מה שהוא מבין, בין חזונו, לבין מה ששאר החברים מבינים. אם הוא ייזכר במנהיגותו משה - יקל עליו להיות סובלני וסבלני.