זיגפריד בארץ ישראל

מדור הסטורי • 27/5/2018 כניסות

סבי זיגפריד (זבולון) בארץ ישראל (1938 – 1960)

(חלק ב')

זיגפריד לא צפה את האסון המתקרב ליהדות אוסטריה, בדמות האנשלוס סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית (1938). כשהנאצים באו לעצור אותו ולקחת אותו, הוא יצא אליהם לבוש במדי הקצין האוסטרי, עונד חרב על מתניו. אותם זה לא עניין כמובן והוא מצא עצמו במחנה הריכוז דכאו.

למזלו, אבי, שהיה כבר כמה שנים בארץ, וחי בקיבוצנו, הצליח להשיג לו סרטיפיקט אנגלי לפלסטין. כדי להשיג סרטיפיקט כזה, היית צריך להוכיח שהאדם שאליו הרישיון נשלח לא יפול למעמסה על השלטון בארץ. גבעת חיים קיבוצו של אבי ערב לפרנסתו של סבא ואשתו, וכך הם ניצלו. ידוע לי על קיבוצים שסרבו לתת ערבות כזו וההורים של חבריהם מצאו את מותם במחנות של הנאצים. אותם חברים נשאו את המטען הזה כל חייהם.

זבולון והילדה אשתו הגיעו לארץ והתיישבו ברמת – גן בדירה צנועה. חייהם לא היו קלים, ללא מקצוע מתאים לתנאי הארץ, ללא שפה. לא ברור לי ממה הם התקיימו בתחילה. נחמה פורתא היה האיחוד המחודש עם בניהם ויותר מאוחר עם נכדיהם.

סבא שלי(שהפך את שמו לזבולון) ידע להסתדר בכל מצב. העת ההיא היתה תקופת צנע. לא היה אוכל מספיק לכל התושבים והעולים החדשים. האוכל חולק לפי כרטיסי מזון שבהם היו תלושים שאותם גזרו ומסרו תמורת אוכל. ככה עשו כולם. סבא פתח מטבח אוסטרי-הונגרי ובישל אוכל שהיה מתאים ואהוב על בני מוצאו שגרו בסביבתו (רמת-גן). כתמורה הוא קיבל כסף וגם קצת מהתלושים שלהם. הוא בישל בין השאר גולש מטובל בהמון פפריקה, שניצל וינאי, שטרודל, קניידלך, זאור קראוט (כרוב כבוש) וכן מאכלים וינאים ואוסטרים הונגריים אחרים. תמיד היו אנשים בביתו וכולם דיברו ביניהם גרמנית. סבתא לא אהבה את חייה אלה כפי שנראה לי. אך מחוסר ברירה השלימה עם זאת.

כשדודי (בנו של זבולון) ואשתו הם עזבו את הקיבוץ ולכן לא היה להם מקום מגורים. באותה תקופה היתה גם מצוקת דיור גדולה. לפיכך הם עברו לגור בביתם של סבא זבולון והילדה ברמת-גן למשך 5 שנים. הפליט הפך למשענת המשפחה. ואני נולדתי שם וביליתי את חמש שנות חיי הראשונות עם הורי ועם סבא

הוא היה מושא להערכה רבה גם לה וגם לשלמה. ולמעשה היה משענת שאבדה לאבי לאחר הסתלקותו. הוא היה סמכות טבעית, באופן טבעי קבלו את דעתו, הוא לא היה צריך לעמוד על כך, להרים את הקול, בינתו, הידע הרחב שלו, היושר והחמימות האנושית שלו גרמו לו להיות האב של כולם.

לאבי, שהיה גרוש טרי באותה תקופה הוא היה משענת של ממש. ב-1950 הוא עבר לגור בקיבוצנו, ויום יום היינו הולכים אליו ל"ארוחת ארבע". לאחר מותו הוא מאד חסר לאבי. כהיינו עוברים ליד ביתו, והחלון הקטן בצד האחורי של הבית היה חשוך, אבי אמר לי: "כשהייתי חוזר בלילה מנסיעה, ורואה את האור בחלון הזה ידעתי שמישהו מחכה לי".

בצוואתו ביקש סבי שישמיעו אחרי הלוויה שלו את "הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט" (הוא נשאר וינאי בנשמתו). זכור לי אותו ערב קיץ בגבעת חיים, לאחר הלוויה, כשהמדשאה מול חדרו של סבי, מלאה כסאות וחברים, המוזיקה היפה קולחת, ואבי יושב לידי וממרר בבכי .

משמאל לימין: הילדה, זיגפריד, רחל דודתי, רותי בת-דודתי. התמונה צולמה ברמת-גן

סבא וסבתא