הגליל התחתון במלחמת השחרור

מדור הסטורי • 31/3/2018 כניסות

המערכה למרגלות התבור טרם הוכרעה
מי תרם יותר בקרב על בית קשת, הפלמ"ח או חטיבת גולני? מה קרה לכפר הערבי שבתוכו התקיים יישוב יהודי? ומה עשו הזועבי'ז אז במלחמת 48'? ולמה צריף אחד זכה לשימור בעוד בניין היסטורי נותר מוזנח. כתבה תשיעית בסדרה
30.03.2018 02:40 עודכן ב: 09:56
אורי משגב  התראות במייל
להיסטוריה יש לפעמים דרכים משלה להשתעשע באוהביה. דווקא בבוקר שבו נחשפה ברעש גדול תקיפת הכור בסוריה, אני מצפין לגזרת התבור. בין החודשים ינואר למאי 1948, עוד לפני פלישת צבאות ערב לשטחי מדינת ישראל שאך זה הוכרזה, התחוללה כאן מערכה מורכבת ולא מוכרת. הרדיו מטרטר בינתיים על תפארת המלחמה המודרנית: מאמצי איסוף מודיעין משוכללים וחובקי עולם, מטוסי קרב עם חתימה נמוכה, פצצות מונחות טלוויזיה. ברקע מרחף הגרעין: יש מי שיש לו, יש מי שאסור שיהיה לו.
בתש"ח נלחמו כאן ברובים ואקדחים. נשק אסטרטגי, שלפעמים הטה את הכף, הסתכם במרגמות 3 אינץ' ומטולי פיאט נגד טנקים. לפני 70 שנה בדיוק, בשיאה של המערכה כאן, בעיצומו של קרב חילוץ כושל שבא בעקבות מארב ערבי שהוטמן לפטרול שיצא מבית קשת, הפעילה ההגנה אפילו סיוע אווירי — מטוס קל, חמוש במקלען. אף–16 עוד לא היה בנמצא.
המושב עמד בגבורה במלחמת העצמאות, אך הפסיד בקרב על ההיסטוריה | בין הלווייתו של חיים גורי לביקור בחלקת הל"ה נפרש השכול | שנית ניצנים לא תיפול | בדרך לירושלים המנצח לקח כמעט הכל | לפעמים השיירה לא עוברת | שואה ותקומה ביד מרדכי, נכבה ומחיקה בחרביא | ותיקי הקרב על כפר טירה נאבקים על זכרונו | הניצחון המזהיר של קיבוץ גלאון על המצרים נשכח כלא היה
המארח שלי הוא אסף לשם, בעל תואר שני מאוניברסיטת חיפה ומדריך מטיילים. פריק של היסטוריה וידיעת האזור, שתחום המחקר שלו הוא בדיוק כאן: רמות הבזלת שממזרח לכביש 65, עורק התנועה הראשי שמחבר בין עפולה לטבריה.
אנחנו פותחים מפות סמוך לצומת גזית, על שולחן פיקניק של קק"ל. העיניים נוצצות, הריאות מתרחבות. מטייל בודד של אמצע שבוע, יוסף מהכפר עראבה, מגיח לפתע מכיוון נחל תבור, מבקש מים וגומל בשקדים ירוקים. התבור ומראשותיו מקבלים כל אורח בסבר פנים יפות, במעין מחוות חסד אחרונה של האביב המקוצר. מהפריחה הגדולה כבר לא נותר הרבה ואלף גוונים של ירוק יתייבשו בקרוב.
זהו אזור מעוט משקעים, ולכן היסטורית, טופל כאזור שוליים. ממערב לכביש הראשי נבנו שלל כנסיות ומנזרים; ממזרח לו תמיד התיישבו או יושבו מיעוטים וקבוצות מוחלשות. כך למשל, נמצאו כאן שרידים להתיישבות יהודית עוד מהתקופה הביזנטית.
ערב פרוץ המלחמה ב–48' היתה כאן אוכלוסייה לא־יהודית מגוונת מבחינה אתנית: שני כפרים צ'רקסיים, שלושה כפרים של מוגרבים מאלג'יר, זועבים מעבר הירדן ובדואים בשלב מעבר שבין הנדודים המסורתיים להתיישבות קבע חקלאית. כ–10,000 בני אדם, מפוזרים ב–26 כפרים. הוויה פלאחית, שבטית וחמולתית. פחות תודעה לאומית מגובשת, יותר תודעת קרקע ואינטרסים קיומיים. זה השפיע על אופי הלחימה. מה שהתחיל במהוסס, הסלים בדפוס הידוע של פעולות גומלין, עונשין ונקמה — עד להכרעה. קרב שהתחיל בלחימה על הדרכים ואבטחתן, התפשט למערכה כוללת בשטח.
אבל אנחנו מתחילים דווקא בדו־קיום. בדוגמה ייחודית ומרתקת שלו למען האמת, שנשכחה לחלוטין. חוצים דרך קיבוץ גזית לפתח שמורת נחל תבור ומגיעים לחורבות טירה — כפר ערבי קטן שגרעין התיישבות יהודי קנה ממנו אדמות והתיישב ממש בתוכו ב–1943. הגלגול הראשון היה מושב עובדים חקלאי שנקרא "ארגון בורוכוב". אחרי ארבע שנים, כשאנשיו נואשו מתלאות הקיום המבודד והיחסים המתוחים עם השכנים, הם עברו להקים לא רחוק מכאן את מושב רמת צבי. את מקומם תפסו בזה אחר זה שני גרעינים מלוכדים ואידיאולוגיים של קיבוצי השומר הצעיר — עין דור וגזית.
מהכפר שהוחרב אחרי המלחמה אין זכר, גם לא מהמבנים ששימשו את המתיישבים היהודים בתוכו. שלט מידע כחול של המועצה לשימור אתרים הוצב כאן ממש לא מזמן. בסופו נכתב: "באוגוסט 1948 הגיעו ראשוני קיבוץ גזית להחליף את חברי עין דור. היתה זו נקודת המעבר שלהם עד ייסוד הקיבוץ במיקומו הנוכחי, בשנת 1950. כיום כל המשקיף מטירה לעבר הקיבוץ רואה איך התגשם החזון של הקמת יישוב צומח ופורח!".
הסאבטקסט מהדהד. גם חוסר המודעות, שלא לומר חוסר הנימוס. את ההיסטוריה כותבים המנצחים. הכפר טירה לא צומח ופורח, כמובן. הוא איננו. לֶשֶם שולף תמונה גדולה בשחור־לבן כדי להוכיח את העבר המשותף. התבור העגול נראה בה קירח לחלוטין, שונה בתכלית מההר המיוער שנשקף לעינינו. קיים גם תיעוד מסודר של החיים במקום, ביומן שכתב מוכתר היישוב דוד סלומון, נצר למשפחתו של יואל משה מהבלדה המפורסמת.
האמת היא, שכל תולדות ההתיישבות באזור מפותלות ומשורגות. נוכחות יהודית מוזכרת כידוע עוד בתנ"ך, עם סיפור שאול המלך ובעלת האוב. עין דור ההיסטורית היא אינדור — הכפר הערבי שממנו יצא מי שכונה "אבו איברהים הקטן" ומונה בידי המופתי לפקד על הגזרה. לא כל הערבים יישרו קו, היו מי שעשו חישובים אחרים. כך למשל הזועבים, ששבעת הכפרים שלהם נמצאו בתוך גבולות המדינה היהודית המיועדת. לפי סיכום מוקדם עם ההגנה הם לא התערבו בלחימה, וכפריהם נותרו על תִלם.

מקס הגרמני
כמו בכל שטח פלשתינה, מעט אחרי החלטת החלוקה נפתחה הרעה. בגזרה הזאת היא נפתחה משדות טירה. שני יהודים שיצאו לעבד את החלקות של עין דור בטרקטורים הותקפו ונרצחו. יריית הפתיחה ההצהרתית נשמעה אף מעט קודם לכן. אורי ביידץ, מראשוני גולני, סיפר בזיכרונותיו איך הופרעה שגרת קורס מ"כים של החטיבה בכפר קיש, למשמע פיצוץ גדול. הוא מיהר לזירה יחד עם המג"ד אברהם יפה, כדי לגלות שמוקש הוטמן תחת גשרון שחצה את אחד מיובלי נחל תבור. על פי סיפורו, ההוליוודי ממש, במקום הושאר פתק רב משמעות: "Dear cousins, we are here".
לגשר הבא שהותקף על ידי הערבים, פעם אחת בפברואר 48', ופעם נוספת במארס, כבר היתה חשיבות אסטרטגית גדולה בהרבה: המקטע של כביש 65 שעובר מעל נחל תבור. אנחנו יורדים אליו ליד כביש הגישה לדבורייה של היום. הנחל מזרזף, אבל היו שנים שבהן הוא שצף והגשר היה לפיכך מעבר הכרחי. תקיפתו איימה לנתק את הגליל העליון, מאמצי ההגנה עליו ופעולות התגמול היהודיות היו בהתאם. אחת מהן בוצעה בידי חולייה שיצאה ממושב כפר יחזקאל ופוצצה את מסילת רכבת העמק. תנועת הרכבות הושבתה מאז ולמעשה חודשה רק לאחרונה, עם הפעלתו המחודשת של הקו בידי רכבת ישראל.
התגובה לתקיפה הראשונה הזאת היתה פשיטה אפקטיבית על הכפר עין מאהל שלמרגלות התבור, שם שכנה אחת המפקדות האזוריות של הכוח הלוחם הערבי. זו היתה פעולה צבאית סדורה לכל דבר ועניין, מסביר החוקר לשם, עם הפעלת מרגמות והצבת כוח רתק. כאן נולדה גולני, הוא אומר. בשלב הזה עוד קראו להם ולחטיבות החי"ר האחרות של ההגנה בכותרת הגג חי"ש (חיל שדה); שבועיים אחרי הפעולה בעין מאהל כבר יצאה פקודת ההקמה הרשמית של החטיבה.
לשם אובססיבי בעניין הצנעת התרומה של החי"ש בכלל וגולני בפרט במלחמת תש"ח. לאחרונה אירח כאן בסיור מורשת קרב את חבורת הפיקוד של החטיבה. "מי ניצח במלחמת העצמאות?", הוא שואל אותי בהתרסה ליד הגשר. "ברור לי מי הפסיד, לגבי המנצחים אני עוד מתלבט", אני מתחכם. "הפלמ"ח ניצח", הוא רועם. "מתוך 12 חטיבות חי"ר רק 3 היו של הפלמ"ח — הראל, יפתח, הנגב — אבל כבר 70 שנה מדברים בעיקר עליהן". ניכר שהנושא בדמו. הוא ממטיר דוגמאות ונתונים כמו מקלע סטן משומן היטב. "במערכה על האזור כאן נהרגו בסך הכל 29 לוחמים. שמונה מתוכם היו פלמ"חניקים, כל השאר חי"ש גולני. את מי הציבור זוכר?".
"הציבור לא זוכר כלום", אני מנסה להרגיעו.
"נכון", הוא לוקח אוויר, "אבל המעטים שזוכרים — זוכרים את קרב בית קשת. למה? כי שם נהרגו שבעה פלמ"חניקים. לאחד מיובלי נחל תבור המדינה קראה 'נחל השבעה', על שמם. ואני שואל — איפה מעלה השלושה? נהרגו גם שלושה לוחמי חי"ש בבית קשת. מי זוכר אותם".
האמת היא שקרב בית קשת נכנס לתודעה הלאומית בעיקר בגלל הרוג מפורסם מתוכו — עלי בן צבי, מפקד הפטרול שהותקף מהמארב, בנו של הנשיא השני, יצחק בן צבי. כידוע, גם לשכול יש ייחוס והיררכיה. סיפור הקרב הקטלני תוחקר לפרטי פרטים על ידי בן צבי הלום הצער עצמו (וגם תועד בכתבה מעניינת שפרסם שלמה נקדימון ב"הארץ" לפני כמה שנים). בן צבי הגיע בזמנו למסקנה משוערת שלפיה התאבד בנו בירייה בראשו כשאפסו הסיכויים והתחמושת לעמידה מול התוקפים. אולי ראה בכך האב השכול מוות הרואי יותר מאשר למות סתם מכדורי הערבים.
הקרב עצמו ארך עשרים דקות. מחיילי הפטרול ניצל רק לוחם אחד, שהצליח להימלט חבול ומוכה הלם לגדר הקיבוץ, שם לחש: "הכל אבוד". הגופות עברו התעללות והשחתה, וגם הוחזקו יומיים עד שנמסרו לקבורה בתיווך בריטי. ניסיון לחלצן מזירת האירוע, ליד יער בית קשת של היום, התפתח לכדי קרב כושל נוסף, שבו נפלו עוד שלושה חללים.
הכוח התוקף תפקד במקצועיות שלא איפיינה תמיד את המיליציות המקומיות. ככל הנראה הודרך על ידי דמות אניגמטית שזכתה לכינוי "מקס הגרמני" — מפקד זר מוכשר, כנראה יוצא הוורמאכט או אחד מצבאות החסות שלו במלחמת העולם השנייה. מעט מאוד מידע מוסמך נותר אודותיו, הרבה אגדות; על פי אחת המסעירות שבהן, הוא הגיע בכלל לפלשתינה בזהות יהודית, ואף שהה תקופה מסוימת באחד מקיבוצי עמק יזרעאל.

יצחק ורחל־ינאית בן צבי תרמו לקיבוץ שעל הגנתו נפל בנם את צריף העץ המפורסם שבו התגוררו עם ילדיהם במשך 28 שנים בשכונת רחביה בירושלים. הם עשו זאת ב–1952, כשעברו למשכן הנשיא, וייעדו את הצריף לשמש כאתר זיכרון ובית תרבות לחברי הקיבוץ.
בשלב מסוים ירד הצריף מגדולתו, ושימש כמחסן לפנצ'רייה של הקיבוץ. לפני עשור שופץ ביוזמת המועצה לשימור אתרי מורשת ישראל, וכיום הוא ניצב במלוא הדרו בכניסה למשק ומתפקד כאתר מוזיאלי. לא הרחק משם, ליד חדר האוכל הסגפני למראה, אני מתבונן גם באנדרטת ההנצחה לחללי הקיבוץ ולמי שנפלו על הגנתו בעשור הראשון לקיום המדינה. מספר השמות רב עד להתמיה, אפילו עבור מי שמכיר את מכסת הדמים של ההתיישבות העובדת. לשם רואה לנכון לציין בסיפוק ששמם של שלושת לוחמי חי"ש גולני לא נפקד מהרשימה.
אופי האנדרטה מוכר לי, ומעלה דמיון רב לאתר זיכרון אחר: אנדרטת המעפילים ברחבת ההנצחה של קיבוץ גלאון, שבה ביקרתי לאחרונה. הדמיון כמובן אינו מקרי. את שתי האנדרטאות תכננה הפסלת בתיה לישנסקי, אחותה של רחל־ינאית בן צבי.
 חתיכת ייחוס
המערכה בגזרה הוכרעה סופית לטובת היהודים בשני קרבות קשים שנערכו בשבוע הראשון של מאי. לשם טוען שהניצחון הנשכח כאן, ובעקבותיו הבטחת הכביש הראשי כעורק תנועה חופשי לניוד תגבורות ואספקה, הוא שהבטיח ניצחון מפורסם בהרבה — בלימת הפלישה הסורית באזור צמח והדגניות כשבוע מאוחר יותר. לעבודת הגמר שלו באוניברסיטה קרא בשם הארוך "מהטרקטור ועד הטנק — המערכה בגליל התחתון, הכרעה בחזית המערבית כמפתח לניצחון במזרח".
כיום האזור שליו למראה, ונדמה שרק מערכה אחת נותרה פתוחה — הקרב על הזיכרון, או ליתר דיוק קרב מאסף נואש לשמר ולו חלק ממנו. באתר בית קשת הישנה, בטבורם של שדות חיטה בשלה, אנחנו משקיפים על המבנה ההיסטורי הלבן שנותר על תלו. אחרי הכל, יש לחתיכת ההיסטוריה הזו חתיכת ייחוס: זהו הקיבוץ הראשון שהקים הפלמ"ח.
אחרי המלחמה העתיקו החברים את המשק לגבעה סמוכה, ממש היכן שהפטרול ההוא נקלע לאסונו. עם הזמן הוזנח האתר המקורי; בשלב מסוים שימש הבניין כמחסן של ענף גידולי השדה, אחר כך ננטש. גורלו לא שפר עליו בינתיים כמו הצריף שנגאל מייסורי ההזנחה בקיבוץ הנוכחי, והוא עומד מגודר. שער הברזל נעול, והביקור רק בתיאום טלפוני מוקדם. לפחות יש מי שחולם להחזיר עטרה ליושנה: שני יזמים צעירים, בני המקום, שמתכוונים לפתוח כאן בקרוב מרכז מבקרים.