ברכה קדרון גרעין "ניצן" (יוצאת "טוסיה – אלטמן")
ברכה החלה את דרכה בתנועה, ב"קיבוץ ע"ש טוסיה אלטמן" בפולין, מיד עם תום המלחמה. היא עלתה לארץ לפני הקבוצה מטוסיה אלטמן שנמצאת כיום בגזית. בדרכה לארץ עזבה את טוסיה אלטמן, והצטרפה לגרעין "ניצן" (ציפקה ז"ל, אדק גוטמן ז"ל, נחמה וסרמן, יואל וחסיה בר-שדה, הרצקה, גבריאל ז"ל וברכה קידרון). הגרעין הגיע לבית- זרע, כחברת נוער עובדת ולומדת. לאחר מלחמת השחרור הגרעין הצטרף לקיבוץ גזית שבחדרה.
איך את מסבירה את התופעה הזו של ייסוד קיבוצים על אדמת פולין מיד אחרי המלחמה?
אחרי המלחמה הסתובבו בפולין המון נערים ונערות שחיפשו בית. הם יצאו מהמחנות, מהיערות, ממקומות המחבוא, והיו בודדים לגמרי. בדרך כלל לא נשאר ממשפחתם הקרובה ולרוב גם הרחוקה אף אחד (מכל משפחתי נשארה בחיים קרובה אחת שאביה ואבי היו בני דודים). הם חזרו לעיירה שלהם ונפגשו בגויים ששנאו אותם. בקיבוצים האלו הם מצאו בית, חום, חברותא צעירה, מדריכים בוגרים, וחזון ארצישראלי. מה שמשך אותי ל"קיבוץ" הזה (טוסיה- אלטמן), הייתה קודם כל הידיעה שרק כך אני אוכל לעלות לארץ-ישראל. הסביבה החברתית שלי לא התכוונה לעלות ארצה. למרות שהייתה לי משרה טובה בבנק, לא רציתי להמשיך לחיות באוקראינה האנטישמית, וכשהתפטרתי, אמרתי למנהל הבנק שלי, אחרי שחקר אותי, שהחזון שלי הוא לעלות לא"י. אני הגעתי למפגש הראשון עם הקיבוץ, אחרי שחברתי שכנעה אותי שדרך הקיבוץ אפשר להגיע לארץ.
האם היה לך רקע תנועתי כלשהו? בכלל לא. עברית ידעתי מביה"ס העברי אליו הלכתי בילדותי. היה לי קצת קשה לוותר על כל רכושי (עבדתי שנה בבנק לפני –כן), אבל המדריך שכנע אותי, והחברותא קסמה לי (הייתי בת 16 בסה"כ) ונקלטתי מהר בקבוץ. הייתי אחראית על החולים, וכך נוצרו מהר קשרים עם החברים.
מה היה מצבם של האנשים שלכם? את כותבת (בחוברת שלך) ש"נערים, ובעיקר נערות, היו נתקפים פרצי זעם ובכי והיה צריך לשבת שעות ולנחם, ללטף ולהרגיע."
רוב האנשים היו במצב לא טוב, מבחינה פיזית. בעיות של ריאות בעיקר. לא הייתי אומרת שהיו אצלנו אנשים שהיו ממש במצב נפשי קשה. אבל היינו נערים בני 16-17, שמצאו את עצמם לגמרי לבד בעולם. אמנם היה לנו מדריך והיה ה"יחד", אבל אנשים איבדו את כל משפחתם, אנשים עברו חוויות מאד קשות במלחמה, וכשאתה שוכב בלילה כל הדברים האלו חוזרים ועוברים לך בראש. לפעמים אתה חולם ומתעורר מסיוט, ואז היה בכי, והיינו עוזרים זה לזה.
אל תחשוב שהייתה אווירת נכאים בקיבוץ הזה. היו הרבה ריקודים שירים ומעשי קונדס. אבל בלילה שנשארנו לבד הזכרונות הטראומטיים עלו.
מה זכור לך ממסע ההעפלה ("הבריחה")?
זכור לי שכדי להערים על הרוסים ששלטו בפולין, הצגנו את עצמנו כיוונים שגורשו ועכשיו הם חוזרים למולדתם. היוונית שבפינו הייתה השפה העברית, ונאמר לנו שעלינו לדבר רק "ביוונית – עברית". הרוסים לא כל-כך קנו את זה, וחלקם הבחינו היטב שאנו מדברים "לשון קודש", אבל העדיפו להעלים עין. כך הגענו לברטיסלבה, ומשם לגרמניה למינכן. שוב חזרנו להיות "יוונים", ושוב הרוסים חקרו אותנו. הגענו ללנדסברג שהיה בה מחנה עצום של ניצולי שואה. היינו בגרמניה שנה וחצי ואז החל המסע לאיטליה. הדרך היתה קשה מאד. טיפסנו על הרים מושלגים, אבל לא זכור לי בדיוק איפה היינו, כי בעצם לא אמרו לנו לאן אנחנו הולכים.
באיטליה שוב פעם היינו במחנה המוני של קבוצות המיועדות לעליה. שם הייתה אווירה ארצי-ישראלית, היו פעולות תרבות, ואווירה תנועתית. אגב צריך לדעת שבחודשים הראשונים טוסיה - אלטמן לא היה מזוהה עם השוה"צ.. כל הקיבוצים השתייכו ל"ליגה הסוציאליסטית", ורק אחרי כמה חודשים, ממש לפני העלייה לארץ, החלו לשייך אותם לתנועות ההתיישבותיות בארץ. החלוקה נעשתה לפי הזהות התנועתית של המדריך, ומרגע זה החלו להגיע אלינו מרצים מהשוה"צ והחלה להתגבש זהותנו התנועתית.
באיטליה פגשתי את "קבוצת ניצן" שהייתה מיועדת ללכת לבית-זרע (במסגרת תוכנית של חברת נוער עובדת ולומדת). שם עזבתי את קבוצת "טוסיה-אלטמן", שהגיעו ברובם לעין המפרץ (חוץ מפישל), כי הסיכוי להשלים את השכלתי קסם לי. הגעתי לארץ יומיים לפני "השבת השחורה". המשך המסלול שלי היה: בית זרע שלוש שנים, אח"כ השתתפות בהגנת יחיעם הנצורה. אח"כ בגזית-חדרה, ואח"כ בטירה. כשנה אחרי שהגעתי לטירה נפגשתי שוב עם החברים מטוסיה-אלטמן (מינה ומשה ירקוני ז"ל, חנקה שורר ז"ל, חיים שורר, שמואל ומרים לייטנר, גניה וזליג ליטבק, ברכה גיבורי ז"ל, ואליהו רזיאל), שהגיעו כהשלמה לקיבוץ גזית, אחרי שהספיקו לשבת שנה במעצר בקפריסין, ולעבור הכשרה בקיבוצים דן והזורע.
ספרי לי קצת על גרעין "ניצן" –מי היו הדמויות הדומיננטיות, מדוע נשארתם כל-כך מעטים, וכיצד התקבלה ההחלטה להצטרף לקיבוץ גזית – חדרה?
הגרעין שלנו התגבש בבית- זרע. היינו גרעין די מגובש כבר בבית זרע, אבל לא אהבנו את המקום. לא קיבלנו שם תנאי מגורים סבירים, לא הייתה התחשבות כלפינו בעבודה, וגם הלימודים לא היו מה שהובטח לנו. כאשר היינו צריכים להחליט לאן פנינו מועדות, לאחר השהות ביחיעם, חיפשנו קיבוץ צעיר שעוד לא עלה הקרקע, וכך נפלה הבחירה על הקיבוץ גזית שבחדרה, שחלק מחבריו היו מוכרים לנו מבית-זרע. בין הדמויות שהייתה להם הרבה השפעה בגרעין היה גבריאל שכנר ז"ל, שהתבלט גם בכושר השכנוע שלו, וגם בהופעתו היפה.
היו עוד דמויות מנהיגותיות אבל הם עזבו את הקיבוץ. הגענו לקיבוץ 23 חברים ונשארנו רק שמונה. הסיבה העיקרית, לדעתי, לעזיבה הגדולה, היו התנאים הקשים של טירה ושל שנותיה הראשונות של גזית, שאותם תיארתי בהרחבה בחוברת שלי.
