קיבוץ גזית

דרכו של "נער עובד" אל התנועה שאול חפר

הכתבה הזו באה בעקבות הראיון עם אורה לוטן על "קיבוץ ארגנטינאי א'", ומאירה את המפגש של נערים משכבות פרולטריות עם התנועה.

גדלתי בבואנס-איירס באזור שהיה מאוכלס באיטלקים או ספרדים, ואלו היו החברים שלי. הם לא ידעו שאני יהודי, וקראו לי "רוסי" או "גרמני" כי הייתי בלונדיני. אני ידעתי שאני יהודי, כי הורי לא הסתירו זאת ממני. הורי היו ממפלגת פועלי ציון שמאל, חילונים ואתאיסטים לגמרי, ולכן בבית לא היו סממנים יהודיים כלל. גם בר-מצווה לא חגגו לי. הורי לא היו ציונים פעילים, אבל תמיד הייתה אהדה כלפי ישראל בבית. הסימן היחידי שאנו יהודים התבטא בכך שלמדתי לקרוא ולכתוב אידיש ובבית דיברו באידיש, וקראו עיתון יידישאי "די- פרסה". אני הייתי קורא אותו כל יום. הורי ראו את כניסתי לתנועה בחיוב. הם רצו שאהיה במחיצת נערים יהודים.

הכסף לא היה מצוי בביתנו, ולכן נאלצתי לעזוב את בית-הספר התיכון, ולעבור ללמוד בבית-ספר מקצועי. תמורת הבטחה למלגה מלאה. בית-הספר עצמו היה בית ספר רציני שהוחזק ע"י מפעל גדול, ותפקידו היה לספק "קדרים" מקצועיים לבית החרושת. עבורי זאת הייתה תקופה משמעותית. התמניתי לעוזר של מנהל מחלקה, גרמני, שנטה לי חסד. הוא לימד את העבודה, ובנוסף נתן לי תפקיד שהביא אותי במגע עם כל פועלי המחלקה. התפקיד היה לחלק את מנת החלב היומית לפועלים (כל פועל בתעשיית הפלדה היה חייב לשתות כל יום חצי ליטר חלב, מסיבות בריאותיות, על-פי חוק המדינה). כל הפועלים התייחסו אלי טוב, ואני ידעתי על-כל מה שמתרחש במפעל.

בערך באותו זמן, בגיל 13 עשרה, נפגשתי בפעם הראשונה עם קן השומר הצעיר באיזור שלי. לקח אותי לשם קרוב משפחה, ולא היה לי צל של מושג מהי תנועת השומר הצעיר.

אני זוכר שנכנסנו לבית של הקן, והוא היה מלא סמלים של השוה"צ. מחוץ לבית היה הרבה אקשן,: כולם שיחקו במשחקי כדור. פתאום כולם נכנסו לבית והחלה הפעולה. כולם התרכזו בחדר אחד, שהיה בו רעש בלתי נסבל, והמדריכים ניסו להשליט סדר. אח"כ שמענו הרצאה של אחד החניכים. בסוף הפעולה, ניגשו אלי ואמרו לי: לפעולה הבאה אתה מכין הרצאה על תולדות הציונות, מהרצל ועד ימינו. כאשר מחיתי אמרו לי שיתנו לי חבר שיעזור לי. למרות הפחדים שלי הצלחתי להכין הרצאה, אבל, הבעיה הייתה שהיא היתה כולה מועתקת מספר לימוד, ואחד החניכים קם באמצע ההרצאה ואמר: "את כל זה שמענו לפני חודש ואני אגיד לך מאיזה ספר לקחת את זה...".

אהבתי את הטיולים של התנועה, את ההופעות של הקבוצות, את ההליכה לאחר הפעולה לאכול פיצה, ואת כל הפעילויות שגיבשו את הקבוצות בקן. לא הרגשתי שום מחיצה חברתית ביני לאחרים, בשל היותי פועל במפעל גדול, בעוד שיתר החברים היו תלמידי גימנסיה.

לקראת הקיץ החלו החניכים לצאת "למושבות" - כך נקראו מחנות הקיץ – אבל אני רק שמעתי על כל הניסים והנפלאות שהתרחשו שם, ולא השתתפתי בהן כי להורים שלי לא היה כסף לתשלום עבור המושבה. המושבות היו חלק אינטגרלי מהחינוך השומרי, אבל אני השלמתי עם המצב. מה שעזר לי להשלים עם המצב הייתה העובדה שאני המשכתי לעבוד בקיץ במפעל. במפעל היה לא מעט אקשן: שביתות, ביקור של אווה פרון ועוד.

כעבור שנה קראו לי לחדר צדדי בבית של הקן, ושם נאמר לי שנבחרתי להדריך קבוצה של "צופים צעירים". התרגשתי מאד, כי בחדר היתה שליחה מארץ ישראל – אילנה מרגוליס מכפר מנחם. אבל אני היססתי – אמרתי שאני לא אדע מה לעשות עם החברה'. החברים אמרו לי זאת לא בעיה: אתה צריך למצוא נושא להרצאה לקראת כל פעולה. "אבל אני לא יודע לשיר" המשכתי לטעון. החברים אמרו לי : "לא נורא, אנחנו נלמד אותך". נכנעתי לבסוף, וכך הפכתי למדריך בתנועת השומר הצעיר. לא היה לי קל. בד"כ ביקשתי ממדריך אחר שיפתח בשירה. אני אירגנתי את ההרצאות/שיחות שעשינו בכל פעולה, ולהפתעתי כולם לקחו חלק פעיל בשיחות.

בגיל 17 כבר יצאתי להכשרה בגובלנד שליד בואנס איירס. לשם כך היה עלי לעזוב את בית-הספר המקצועי, והם מאד הצטערו כשהם שמעו על החלטתי. הפרידה מעובדי המפעל היתה לי קשה. ראו בי נער כפוי טובה. ביקשתי ממנהל המחלקה, שהיה האיש המקורב אלי ביותר, שיסביר לפועלים שאני יהודי, (הם לא ידעו), ולכן אני עולה לפלשתינה. כשהודעתי להורים שאני עוזב את המפעל כדי לעלות לא"י, הם קיבלו את זה די קשה, אבל לא עשו לי בעיות מיוחדות, ואפילו עזרו לי לארוז את המזוודה.

תקופת ההכשרה הייתה תקופה נהדרת. שם התגבשנו כקבוצה. דיברנו הרבה על מה שקורה בארץ, ועל אחזקת חוות ההכשרה מבחינה כלכלית. למדנו לעבוד בשדה ובמפעל (שהיה מכין ריבות מבטטות). זכורים לי חיים ריפא והרברט שעבדו במפעל. עבדנו קשה, במפעל עבדנו במשמרות, אבל זכור לי שכמעט לא חלינו ושמרנו על מורל גבוה.

בהכשרה היינו כשנה, ומשם עלינו לארץ – כראשוני גרעין ב' - והגענו להכשרה במעפיל בספטמבר 1949.

בלי וירוסים. www.avast.com