הגרעין הרומני

מדור הסטורי • 27/9/2017 כניסות

"הגרעין הרומני" - שאלות למלכה ריינר 

                  

הגרעין הרומני שהצטרף לקיבוץ בחדרה, ב-1947, הוא הגרעין השני שהצטרף לקיבוץ גזית. הגרעין  כלל 11 איש, וביניהם שושנה וצבי אברהמי, מלכה משה ויהודה רון, אשר אבני ובטי אשל, ולאה שיזף. הם פגשו את אנשי "הגרעין הטורקי" ועלו איתם לנקודה בטירה. בכתבה זו רצינו לשמוע בעיקר על ימי טירה (העליזים?)

 

איך התארגן ה"גרעין הרומני", ואיך את הגעת אליו?

אנחנו מזוהים כ"גרעין  רומני", אבל כמו לכל גרעין היה לנו שם: "היוצרים". הגרעין שמנה כ-24 חברים היה מורכב משני חלקים: הקבוצה הראשונה התגבשה בתנועת השומר הצעיר במשך שנים רבות, בעיר אלבה-יוליה, ובכלל לא נפגעה מהשואה, כי רומניה לא נכבשה ע"י הנאצים, וחיי התנועה נמשכו שם באין מפריע. הקבוצה השנייה שהרכיבה את הגרעין, היינו אנחנו – ניצולי מחנות ההשמדה. לנו לא היה עבר תנועתי, אבל חיפשנו מסגרת חברתית, בית חלופי, משפחה חלופית להיצמד אליה. אני הייתי בת 16 ניצולת ברגן-בלזן. לא ידעתי לאן לפנות, עם מי ללכת. אני חושבת שאם היו באים אז מתנועת "בני-עקיבא" ופונים אלי, הייתי הולכת איתם ונעשית יהודיה שומרת מצוות. השוה"צ פשוט הגיעו ראשונים... .

 

מתי עליתם, ומה את זוכרת מהעלייה ארצה?

 

קבוצה א' – צבי אברהמי, אשר אבני, יהודה רון ובטי אשל – עלתה במסגרת "עליה ב'", בראשית 1946, באונייה "סמירנה", דרך נמל קוסטנצה (רומניה). לאחר תלאות שונות בדרך, הם הגיעו לארץ, והבריטים העבירו אותם למחנה המעצר בעתלית. משם הם עברו ל"שער העמקים". אני עליתי בקבוצה השניה, עם שושנה אברהמי, ומשה ריינר, כמה חודשים אחרי הקבוצה השנייה, מנמל ביגוסלביה, באונייה "ההגנה". היינו 2700 איש על האונייה, והיינו האונייה האחרונה לפני הגירושים לקפריסין. הבריטים תפסו אותנו והביאו אותנו לנמל חיפה. שם הם  החזיקו אותנו שבועיים על סירות קטנות. אחר- כך העבירו אותנו למחנה בעתלית, ומשם, אחרי שלושה חודשים הגענו ל"שער העמקים".

 

מדוע בחרתם להצטרף לקיבוץ בחדרה? איך היה המפגש עם "הטורקים"?

 

אנחנו בעצם היינו מיועדים להצטרף לקיבוץ "היוצרים" (שמרת) שם היה ריכוז גדול של בוגרי התנועה מאלווה – יוליה, העיר הרומנית ממנה יצאנו. לא ברור לי לגמרי מדוע לא הצטרפנו אליהם. הם היו בוגרים מאתנו.  לעומת זה הגרעין הטורקי היו באותו גיל שלנו והם קיבלו אותנו בחום. אותי מינו מיד להיות מבשלת, וזה היה תפקיד מאד אחראי וחשוב באותם ימים. המיזוג איתם היה מאד מוצלח, ועד היום יש לנו קשרים איתם.

 

 למה אנשי הגרעין הטורקי עזבו את טירה?

 

הם היו ותיקים בארץ, והכירו את האפשרויות בארץ, מול חיי העוני של חדרה וטירה. אחד הגורמים לעזיבה הייתה גם התעקשותו של יערי לא לאפשר לקבוצתנו להתגייס לפלמ"ח ולצה"ל. החשש שלו היה שקבוצה לא מגובשת כשלנו תתפזר לכל רוח אם תתחלק ביחידות השונות של צה"ל. במקום זה שלחו אותנו כ"פלוגות" עזרה לקיבוצים שער הגולן, בית זרע ומרחביה. החברים ששהו במרחביה סיפרו על פגישה קשה עם יערי על הדשא במרחביה. מול טענות החבר'ה יערי אמר: "תתגלגלו כמה שתתגלגלו, (בקיבוצים שונים – א.ק) ובכל זאת לא תתגייסו". זאת הייתה אמירה בוטה ופוגעת. אחרי זה החל, בעיקר בגרעין הטורקי, תהליך של עזיבה והתגייסות לצה"ל.

 

מתי הגעת לטירה, ומה מצאת שם? מה היה לכם שם, מבחינת דיור כלכלה, ותרבות?

 

אני הגעתי לטירה ב-1948. היו שם שני בתי אבן, מגדל שמירה וחומה, חושה אחת מתקופת הכפר הערבי ואשקוביות מספר. הייתה מצוקת דיור איומה. שני זוגות נשואים בחדר אחד, 4 רווקים בחדר אחד וכו'. בתי האבן נתפסו ע"י הלול, בית-הילדים, מטבח וחדר-אוכל.

 אני עבדתי כמבשלת ואקונומית. המצב היה קשה מאד. הערבים מכפר מסר סייעו לנו מדי פעם במזון טרי מהכפר. אבל המצב החמיר. זכור לי סיפור, אמנם מימי חדרה, אבל הוא ממחיש רוח התקופה. לא היה לנו אוכל לתת לחברים שיצאו יום-יום לעבודה פיזית קשה מחוץ לנקודה. יום אחד נסעתי עם איציק (מהגרעין הטורקי) לפעילת תנועה מגן-שמואל, קיבוץ האם של איציק, להתייעץ על נושא המזון. היא היתה חברה מבוגרת ושופעת סמכותיות. אחרי שהסברתי לה את חומרת המצב, היא חשבה לרגע ואמרה: "תתני להם עיתונים". אני נדהמתי מהתשובה הזו ושאלתי למה היא מתכוונת, ואז היא אמרה: " כדי שהחברים ידעו שיש צנע בארץ". האמת, היחס הזה, מצד חברה וותיקה, די זעזע אותי ונשאר חרות בזכרוני שנים.

 

חיי תרבות כמעט שלא היו. החברים היו חוזרים לנקודה עייפים לאחר יום עבודה ארוך. אמנם קראנו ספרים רבים וניסינו ללמוד בדרך זו, את השפה, על הארץ וכו'.  את החגים הראשיים חגגנו למרות הקשיים. מה שזכור לי היטב, שהחברים היו נוסעים הרבה כדי לראות סרטים והצגות בעיר, בימי החופש שהיו לנו, ואז התפתח "מקצוע" ייחודי והווי  של סיפור הסרטים לאלה שלא ראו אותם. זכורתני, שהיו חברות, בעיקר, שפיתחו את זה לדרגת אמנות כמעט, והיו מבוקשות ביותר.

 

מה הההבדל הבולט ביותר בין אז להיום?

 

אולי תחום הביגוד מייצג את ההבדל הבולט ביותר בין אז להיום. בשנים הראשונות לא היו בכלל בגדים פרטיים. הבגדים היפים שהחברים הביאו איתם, בעיקר מארגטינה, נמסרו למחסן אוחסנו ונרקבו שם באיזו פינה. כל חבר וחברה קיבל פעם בשבוע חבילה מידי המחסנאית, בה היו חולצת שבת אחת, חולצת עבודה אחת, וכו', כולל תחתונים וחזיות, שהיו של הכלל, שהותאמו "בערך" לפי גודלו, אבל בד"כ לא התאימו, ועם זה היה צריך להסתדר שבוע שלם. גם בשנים אח"כ הייתה תלות עצומה במחסנאית, בתקציביה ובטעמה.

בטירה היה שוויון במלוא מובן המילה, אח"כ זה התחיל להתפורר.

 

אחרי כל הסיפורים האלה את אומרת לי "שאם היתה אפשרות היית מוכנה לחזור לטירה", הכיצד?

 

אני באתי לקיבוץ אחרי מסכת תלאות שעברתי במחנות הריכוז, אבל שם התרגלתי לחיי שיתוף, לסדר יום ברור, ולחיים ביחד. עם השיחרור היה לי משבר – מה אני אעשה לבד? לא הייתי רגילה לבחור בעצמי מה אני עושה.  התנועה וההכשרה זה היה המשך של "הביחד" מהמחנה. אני רציתי בחיים של שיתוף מוחלט. את זה מצאתי בטירה. אהבתי את חיי העבודה המשותפים, את הפעילות התרבותית המשותפת, את הנשיאה בעול התפקידים, את האחריות, בקיצור, חיי הקיבוץ היו בשבילי סם החיים.

 

שמע וכתב: איתן