איזהו גיבור (מלחמת ששת הימים)

מדור הסטורי • 15/4/2018 כניסות

איזהו גיבור? בין פחד לגבורה

(זכרונות ממלחמת ששת הימים)

אנחנו הקיבוצניקים הצעירים של שנת 1967 , נקרענו בין הרצון להיות טרומפלדורים, לבין העובדה שהיינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררתי משרות הסדיר וכבר גוייסתי למלחמת ששת הימים.

הגעתי ליחידה, הסיירת של חטיבה 45, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. לא הצלחתי להתחבר אליהם.

אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו על הרכס המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחתו בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. מפקד הזחל"ם שלנו קפא ולא נתן כל פקודה. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. לידי נחתה פצצה. מלבד רסיס קטן בחלק האחורי של גופי לא קרה לי כלום. עליתי על הזחל"ם, ראיתי קרע קטן במכנסיים, לא קראתי לחובש, הרי רציתי להיות גיבור.

עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר יש מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות אותו בדמיונך. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללת פגז אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים? כולנו קיבלנו אצלי ציון נמוך.

ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבגדה המערבית. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים שלא התכוונה לוותר, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו גילה הפעם אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני נוכחתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות גיבור אחרי שעתיים, ולא צריך למהר לשפוט.

התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע" כלומר מאושר בגלל שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. איך הרופא האיר על פניו של אחד הפצועים ואמר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. די הזדעזעתי.

הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בקרקע בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.

התברר שטנקים שלנו נפלו בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם, ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים נכנסנו לטנקים. לא ידעתי אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' ממני. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל, יחד עם השלמה עם הגורל. הרגשתי שאני גיבור, סוף סוף. לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים ברכב, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף, ושבעצם אין לי ברירה אלא לנהוג כך. שוב הרגשתי שאני די גיבור.למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים ברחו לכיוון ממלכת ירדן עם שחר, והכפר והמוצב לידו היו נטושים.

בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי פתאום שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק וחילוני, נדרתי, בפעם הראשונה, נדרים לאלוהים. למשל, שאם הוא יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו אני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.

למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים משלנו. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, שפגע בדימוי העצמי שלי כלוחם. הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה ולא ראינו כלום, לא מימיננו ולא משמאלנו. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. מראה האנשים השחוטים הללו, כמויות הדם שהם שכבו בתוכן, היה מראה מזעזע, למרות שאלו היו אויבים. הסתבר שאנשי הג'יפ השני שנסע אחרי הג'יפ המוביל, חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ.

המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי היינו סיירת וסיירת תפקידה לנסוע לפני הכוח, כשאין לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. כולם היו בעד לחסל אותו. אנשים הזכירו את המקרה של הל"ה. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך וירה בו. הזקן צנח ללא קול. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם צעקו על אותו בחור, ובעצם על כולנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תעמדו למשפט!". כמובן שמשפט לא היה ותלונה לא הוגשה, כדרכן של המלחמות.

אבל אני הוספתי לראות בעובדה שלא התנגדתי לאותה הוצאה להורג, את הכשלון הגדול ביותר שלי במלחמה הזאת, ושנים אח"כ הייתי עומד בחלומותי שוב ושוב למשפט על אותו מעשה.

לימים, כשבגרתי בעשר שנים, ישבתי בסדנה עם עוד 10 מורות, ודנו על מעשהו של אותו ש"ג בליל הגלישונים. החייל הזה נמלט כאשר נורו יריות של מחבלים על הבודקה שלו, ולא הזהיר את החיילים במחנה מהתקרבות המחבלים. כתוצאה מכך נהרגו כמה חיילים.

השאלה שהתווכחנו עליה הייתה – האם החייל הזה צריך לעמוד למשפט וקבל עונש מאסר. לכל הבנות היה ברור שכן. אני הייתי בדעת יחיד, ואמרתי שאי-אפשר לשפוט אדם על התנהגותו תחת אש. הפחד והרצון להשאר בחיים גוברים לפעמים, בנסיבות כאלה על כל נורמה והגיון. האדם, בנסיבות האלה "מוצא" מאישיותו הרגילה, מערכיו, ואיננו יודע מהו עושה, ולכן צריך לסלוח לו. כאמור נשארתי לבד בעמדתי זו.

איתן קליש